זה היה אירוע דרמטי, אחד הדרמטיים והמותחים שחווינו אי פעם כעם. מיליונים של אנשים עומדים במדבר, מחכים לרגע מיוחד, לסימן משמים, להכרה והודעה שכמו אומרת: "זה בסדר, סלחתי, אנו שוב יחד". אבל זה לא בא. 

הכל התחיל בחטא העגל, 40 יום אחרי מתן תורה הם חטאו ועשו להם עגל מזהב. מאז עברו חודשים ארוכים עד שמשה הצליח בנחישות ובדביקות של אהבה לצאן מרעיתו, לקבל מהקב"ה את הסליחה המיוחלת. זה היה ביום כיפור, ומיד למחרת הגיעה ההוראה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", הייתה זו אנחת רווחה מלווה בשמחה פנימית, הקב"ה לא רק סולח, הוא גם מעוניין לשוב ולעשות איתנו עסקים.

הם לקחו את ההזדמנות בשתי ידים, בזריזות ובהתלהבות תרמו ונתנו כל מה שיש להם, כדי להעמיד משכן לה' כמה שיותר מהר, להגשים את ההבטחה "ושכנתי בתוכם", שיהיה החותם שיסיים את הסיפור המביש של העגל.

הכל כבר היה מוכן, במשך שבעה ימים מכג' באדר ועד ר״ח ניסן בנו ופירקו את המשכן כל יום, גם הקריבו קרבנות, הכל כדי שתצא האש ותקבל את הקרבנות, ובזאת השכינה אמורה לקבל את עבודתם, לחנוך את המשכן שהם בנו במו ידיהם ולעשותו בית ה'. 
אבל זה לא קרה! 

שבעה ימים רצופים, ומלמעלה אין תגובה. אין לתאר את התחושה, את גודל הכאב והאכזבה. עם שלם מחכה באמת ובתמים שתשרה השכינה, שיתקבלו מעשיו, וכלום.

ואז הגיע היום השמיני: "ויהי ביום השמיני, קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. ויאמר אל אהרן, קח לך עגל .. והקרב לפני ה'", דווקא עגל - "להודיע שמכפר הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל". 

אהרן היה נבוך, קצת מתבייש, "זה גדול עלי" הוא אמר. 
אבל משה לא ויתר ואמר: למה אתה בוש? לכך נבחרת! "קרב על המזבח.. וכפר בעדך ובעד העם". 
אהרן נגש, עשה כל אשר צווה, פרט אחרי פרט, בדיוק לפי ההוראות. וכלום! נאדה! לא שכינה, ולא אש משמים. 

הוא יוצא מהמשכן, מביט אל המיליונים, אנשים נשים וטף, עיניהם נשואות אליו בתקוה וערגה, וכמו שואלים הם, נו? הצלחת? 
אהרן מצטער ואומר לעצמו: "יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל!

אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי?! 
מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים על העם, וכשסיימו יצאו וברכו את העם בברכה הכי טובה בעולם "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

ואז זה קרה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח". אש ירדה מלמעלה וקיבלה את הקרבן, קבלה גם את העם בחזרה לגמרי, קבלה וחנכה את המשכן להיות בית ה'.

"וירא כל העם וירונו, ויפלו על פניהם" - אין לתאר, פרץ עוצמתי של שמחה ורינה "וירונו" שתורגם מיידית ליראת כבוד משולבת בתודה עמוקה "ויפלו על פניהם". כולי צמרמורת, כשאני מדמיין את זה כשמגיעה פרשת השבוע, פרשת שמיני.

• 

יש משהו שאני לוקח מפה לחיים - להתפלל ולבקש! גם אם עשיתי הכל נכון, והכל צריך לעבוד כמו שצריך, אני עוצר רגע בצד, וכמו משה ואהרן ביום השמיני, אני אומר פרק תהילים ובליבי תפילה "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיי".

שבת שלום
הרב זלמן וישצקי