סעודת משיח היא כל שנה סוג של ארוע קצת מתסכל עבורי. אולי השנה זה יהיה אחרת?

מה מציק לי? אני אסביר. זה מאד פשוט.

ברוב קהילות ישראל עיקרו של הפסח הוא בתחילת החג, בליל הסדר. בהמשך השבוע אנחנו מתמודדים איכשהו עם המצות ותפוחי האדמה, ביום האחרון חוגגים את שביעי של פסח ו - חסל סידור פסח. חוזרים לשגרה.

אבל אצלינו החבדניקים זה הפוך. אוהבים מאד את ליל הסדר, אבל הפצצה של החג היא דווקא בסוף. בסעודת משיח. למה זה כך? בגלל הרבי כמובן. כמו תמיד.

זכיתי להיות אצל הרבי כמה שנים טובות. המבוגרים ממני היו אצל הרבי בליל הסדר, אבל בדור שלי לא היו התרחשויות יוצאות דופן אצל הרבי בתחילת החג. בשנת תשמ"ח היו שיחות, ויש שראו את הרבי יוצא עם הנר ל"שפוך חמתך", אך הרגעים הארוכים והמשמעותיים של החג, ה"גילויים", היו דווקא בימים האחרונים של פסח. במיוחד בהתוועדות הגדולה של אחרון של פסח - סעודת משיח.

הרבי בעצמו התבטא פעם (אחש"פ תשד"מ) ואמר: מה שנעשה אצל הרביים בחדרם זאת איננו יכולים לדעת, אמנם באחרון של פסח ניתן היה לראות גילויים נעלים יותר משאר ימי הפסח.

זאת היתה אחת ההתוועדויות הארוכות והמיוחדות של השנה ותמיד ציפינו לה בכליון עיניים. הרבי היה מתחיל את ההתוועדות כשעה לפני השקיעה, משהו כמו 6:30, מתוועד עד סביבות 12 בלילה, ובסיום ההתוועדות, לאחר ערבית והבדלה שהרבי ערך בעצמו, הוא היה מחלק לנוכחים "כוס של ברכה" של יין לכל מי שניגש ובידו כוסית קטנה. החלוקה הזאת ערכה עוד 3 או 4 שעות והסתיימה כמעט עם שחר. אני זוכר היטב את השעון על הקיר של 770 מראה את השעה כשהרבי יצא מהאולם לפנות בוקר: 3:45.

10 שעות רצופות ביחד עם הרבי במוצאי החג! תארו לעצמכם.

כמות הזמן יוצאת הדופן היא לא הנקודה העיקרית בסיפור. האווירה המיוחדת, השמחה, השיחות והביאורים העמוקים ומעל הכל: פני קודשו של הרבי שהאירו את האולם והעולם באור יקרות. אין יכולת לתאר ולשחזר את המראות הנפלאים. דל העט וקצרה היריעה.

התבוננות קלה בספרי השיחות מראה לנו שהרבי השקיע בצאן מרעיתו שעות ארוכות. כמות עצומה של שיחות קודש ותכנים עמוקים הרעיף עלינו נשיא דורינו באותם זמנים נפלאים.

וכך, העביר לנו הרבי את המסר הפשוט והברור שלא ממהרים לצאת מחג הפסח.

במאמרי החסידות של פסח מבואר באריכות ש"ואכלתם אותו בחיפזון" נאמר דווקא על גאולת מצרים. אבל בגאולה העתידה כתוב במפורש "כי לא בחפזון תצאו". מכאן ברור שלא מריצים את סעודת משיח. נהפוך הוא, נוטלים ידיים לסעודה בדקות האחרונות של החג, מתיישבים לפארברענגן אל תוך הלילה, וממשיכים את פסח על כל השנה כולה.

כך למדנו בבית מדרשו של הרבי וכך נכון לעשות גם היום.

אבל המציאות בשטח קצת שונה (לפחות במקומות שאני מכיר…) ונראה שמנהגו הידוע של הרבי להמשיך את סעודת משיח לתוך הלילה לא ממש התקבל בציבור הרחב…

וכך, כל שנה אני עובר או אותו תסכול מחדש. אני מגיע לסעודת משיח אפוף בזכרונות עמוקים ומתוקים מ-770 ואני מוכן נפשית לסעודת משיח והתוועדות של שעות ארוכות. אני לא מצפה מעצמי ומאף אחד לשחזר את ימי האור עם הרבי כאן ועכשיו, אבל לפחות לנסות...שעה...שעתיים...עפעס... משהו...סעודת משיח מגיעה רק פעם בשנה ולא בא לי להפרד מהחג כל כך מהר.

כולנו הרי חיים באותו עולם פלוס מינוס, ותמיד בבתי הכנסת יש את הלחץ המעצבן הזה של: "מעריב. מעריב". כל כך הרבה יהודים יקרים ואהובים פתאום, דווקא עכשיו, ממהרים! ההוא החליט שהוא חייב לעזור לאשתו לקפל את המטבח, השני כבר חולם על פיתה, והשלישי חייב לרוץ למימונה...ברגע שהשמיים מתחילים להחשיך כולם זזים בכסא באי נוחות ורומזים בשקט או בקול...יאללה...תקצר...כמה אפשר לסחוב? יש הרבה מה לעשות הערב...

ואני, יושב לי בשקט והלב מתגעגע, משתוקק וצמא לימים בהם ההתוועדות המשיכה והמשיכה ואף אחד לא רצה שהיא תגמר….

אז השנה יש לי חלום, שאולי זה יהיה קצת אחרת?

אנחנו בסגר עם המשפחה. אין מי שיאכזב אותי חוץ מעצמי….את המאפיות לא יפתחו מחר בלילה ובכלל אין לאן למהר. מי בכלל רוצה להתעדכן בחדשות?

אולי השנה נרגיע קצת את החיפזון הבלתי מוסבר לצאת מפסח, וננצל היטב את השעות המיוחדות של סוף הפסח כדי להתחבר לאנרגית המשיח שמאירה לנו בסוף החג? יש סיכוי?

זאת החלטה אישית של כל אחד. הפעם אין לחץ חברתי...בי הדבר תלוי.

•

גם במחיצתו של הרבי הדברים לא היו תמיד כה "ורודים" כמו שאני מתאר כאן. הרבי כמובן הבחין היטב שחלק מחסידיו חסרי סבלנות והנה מה שהיה לו לומר על כך בהתוועדות אחרון של פסח תשד"מ (תורת מנחם התוועדויות תשד"מ חלק ג עמוד 1518).

באותה שיחה ביאר הרבי באריכות את הרעיון של "המשכת פסח" על כל השנה וכך אמר:

"ישנם כאלה המסתכלים על השעון וממתינים כבר לזמן שיוכלו לעשות "הבדלה" ולעסוק ("אריינווארפן זיך") ב"עובדין דחול", בחשבם שבהיותם בד' אמות של חול יוכלו להתנהג על פי שרירות לבם.

הנה על זה אומרים להם: אינכם יכולים "לברוח" מהקב"ה ותורתו!

אך לשוא היא ה"מהירות" לעשות "הבדלה" ולהכנס לימי החול, שהרי אינו הולך לקראת דבר חביב וקל יותר, אלא אדרבה - הליכתו היא לקראת עבודה קשה יותר!

וכפי שמבין כל אחד ואחד שהעבודה בעניני הרשות באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמיים" קשה יותר מהעבודה דקיום תורה ומצוותיה: כאשר יהודי מניח תפלין - אין לו כל קושי בדבר, הוא יודע שזה ציווי הקב"ה, "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", ולכן מקיים ציווי זה כפשוטו, מה שאין כן כאשר מדובר אודות עניני הרשות, מעשיך ודרכיך, ודורשים ממנו לעסוק בהם מתוך כוונה "לשם שמיים" - הרי זו עבודה קשה יותר".

במילים אחרות, אין מה למהר. עבודת הבירורים של כל השנה הרבה יותר קשה מסעודת משיח.

אז, במקרה שמשיח לא יגיע קודם, כהכנה לגאולה העתידה נערוך השנה את סעודת משיח בצורה רגועה ושלווה ונזכה לקיום היעוד:

כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל.

לחיים. גוט יום טוב. משיח נאו.