פטירתו של המזכיר הדגול רבי יהודה לייב גרונר ז"ל, ששימש בקודש עשרות שנים, הותירה חלל בקרב חסידי חב"ד - ואצל רבים שהכירוהו מקרוב, החלל שנפער גדול יותר.

בשנים האחרונות, עד לשנת תשע"ח, היה הרב גרונר שוהה באילת בקביעות בחלק השני של חג הפסח. הוא היה בא לאילת כדי להשתתף בדינר החגיגי של יהודי צרפת והיה נשאר עד לסיום החג, כדי להשתתף בתפילות של יו"ט שני של גלויות המתקיימות אצל האורחים מצרפת, שבאים בהמוניהם מידי שנה לשהות באילת בחגים.

ביומיים של שביעי של פסח ואחרון של פסח, הייתי מבקר באכסנייתו בשכונת השחמון בסמיכות לביתי, וזכיתי לשעות רבות של זמן איכות עמו.

במשך השנה כולה, כאשר התעוררו אצלי שאלות מעניינות בהנהגתו של הרבי, הייתי מרכז אותן לחג הפסח ובבוא המזכיר פרסתי בפניו את השאלות והתענגתי לאין קץ על הבירורים שנעשו עמו.

ההנאה היתה הדדית, שכן באותם ימים כשהתאכסן בשכונת השחמון, היו אלו ימי חג ולעונג היה לו שימצאו בקרבתו כמה חסידים דוברי אידיש, עמם יוכל לשוחח בשפה החסידית.

הייתי הולך אליו יחד עם חתניי הרב זקלס, הרב זוננפלד, הרב גרליצקי, ובני הרמ"מ והיינו 'מתוועדים' עמו שעות רבות במצטבר.

כשביררתי אצלו על הנהגת הרבי בדברים שונים, היו דברים שענה בקלות. היו דברים שאמר "איני יודע"... והיו דברים שענה לי אך בתנאי מוקדם שלא אפרסם, כי יש דברים שהשתיקה יפה להם. 

אינני יודע כמה זמן אתאפק מלהעלותם על הכתב, שכן שמעתי פעם מהרבי בשיחת קודש ששמע מהרבי הקודם דבר מסויים והרבי הבהיר שאף על פי שהרבי הקודם לא אמר זאת כדי לפרסמם ברבים, אבל הוא בטח ידע שאם מגלה לי דבר, סופו שאגלה אותו לחסידים ולא אוכל להתאפק...

ופטור בלא כלום אי אפשר: כמה וכמה פעמים שמעתי ממנו עד כמה הרבי היה זהיר ומקפיד ביחסי אנוש. שאלתי אותו פעם האם נכונה השמועה שהרבי העדיף לרכוש דבר מאדם מסוים דוקא ולא מאחרים. הוא ענה לי שמעולם לא שמע על כך והוא איננו מאמין שהרבי נהג כן, שכן כל העדפה של אדם מסוים תפגע באחרים בני אומנותו ואין לתאר עד כמה הרבי היה נזהר בדברים אלו.

כדבר הזה שמעתי גם מכלי ראשון על מזון מסוים שהיו קונים לרבי וביום מן הימים הרבי ביקש בדרכים נסתרות שיביאו לו את אותו מזון גם ממקור אחר, ובלבד שהראשון לא יפגע.

כשהרבי הידר בהידור מסוים היה נזהר שח"ו לא ייפגע אדם על ידי ההוספה באותו הידור.

פעם נתן לי להבין, כששאלתי על הנהגה של הרבי בדבר מסוים, שגם מזכיר של הרבי לא ידע יותר מאשר כל אדם אחר, כי הרבי היה מסתיר את הנהגתו באופן כה קיצון עד שגם אלו שמצויים בקרבתו לא ידעו כלום ולא יכלו להבחין כיצד נהג. "גם כשנכנסים אל הרבי יום יום, במשך עשרות שנים, לא היו נכנסים מבלי לנקוש על הדלת ולשמוע את אישורו של הרבי להכנס לחדרו".

באחת השנים ביקשתי מהרב גרונר לצעוד כברת דרך לבית הכנסת שלי בשחמון, לדבר בשביעי של פסח מול מאות אנשים. למרות שהדרך קשתה עליו, משום שהיו לו מכאובים בגב, הוא נענה לבקשתי ודיבר בהתלהבות גדולה על הנאמר בקריעת ים סוף "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ועל דברי המכילתא שאם חסר באמונה ב'משה עבדו' חסרה גם אמונה בהשם.

דבריו וסיפוריו על משה רבינו שבדור עשו רושם נפלא על כל המתפללים שהאזינו לו ברוב קשב. ההתלהבות המיוחדת והכריזמטיות השמורה לכל מי שבשם 'גרונר' ייקרא, פעלה את פעולתה ונכנסו אל ליבות הקהל שזוכר אותו עד היום. 

כשהגיע לבית הכנסת, ביקשתי ממנו שישב על ספסל הבימה, מקום כבוד לכל אישיות מכובדת בבתי כנסת ספרדיים - והוא סירב. אמרתי לו כי סירובו פוגע בכבודם של המתפללים כאשר אישיות כה חשובה אינה נענית לבקשתם שיישב למעלה, אך לא הצלחתי לשכנעו. כל תחנוניי היו לשווא והוא נשאר לשבת באחד המושבים, כאחד המתפללים.

כך נהג גם כשהזמינו לו טיסות לארץ לבוא ולהשתתף כאורח כבוד בדינרים ובהתוועדויות ארציות. הוא התעקש לטוס במחלקה רגילה ולא במחלקה יוקרתית. 

ימים אחרונים של חג הפסח, שהיו עבורנו באילת חוויה חסידית מאין כמוה יחד עם המזכיר, כבר לא תחזור על עצמה וחבל על דאבדין ולא משתכחין.

•

בספר 'בינו שנות דור ודור' למו"ח הרה"ג הרה"ח שמואל יהודה וינפלד, בעמ' רעא, מודפס מכתב הרבי שנשלח אליו בשנת תש"מ. המכתב ממוען עבור מתפללי בית הכנסת ובית המדרש ברחוב גשר החיים אשר בירושלים.

בית כנסת זה הקטן בגודלו וגדול באיכותו, נבנה תחת דירות מגורים כאשר את החלל שבקומת הקרקע ניצלו השכנים להקים בו בית הכנסת שישמש אותם לתורה ולתפילה.

חמי היה בין יוזמי הקמת בית הכנסת ודאג שבתקנון בית הכנסת ייקבע שכל אחד יכול לגשת לעמוד תפילה כשליח ציבור בנוסח בו הוא מתפלל ואין נוסח אחיד לכולם. כך יכלו חסידי חב"ד שהתפללו בו במשך עשרות שנים לגשת ולהתפלל בנוסח האר"י, למרות שהיו מיעוט מתוך כלל המתפללים.

כמו כן דאג חמי שבבית הכנסת יהיו תדיר סידורי חב"ד וספרי חסידות, והעולה על כולנה - מידי ליל שבת, לפני תפילת ערבית, היה מעביר שיעור בלקוטי תורה לרבים. 

בבית הכנסת ישנה קבוצה של חסידי חב"ד, בוגרי ישיבת תורת אמת, המפיצה את המעיינות בקרב ציבור המתפללים וביניהם גם הרבנים החשובים הרב מיכאל כץ מי שהיה רבה של נשר, הרב יעקב אליעזר מן ומי שכיהן כרב בית הכנסת עד לפטירתו לאחרונה הלא הוא הגאון רבי לוי יצחק הלפרין ז"ל, שבגאונותו וידיעותיו המקיפות שימש כרבה של השכונה כולה.

בסופו של מכתב זה, כותב הרבי בכת"י הק': "ולהצלחה בשלשה הדברים (שיעורי) התורה העבודה (זו תפלה) וגמ"ח.

חמי מציין שאת המכתב הוא קיבל יחד עם בקבוק משקה שהרבי שלח עבור בית הכנסת, והדבר שחימם את הלב יותר מכל הוא שמכתב זה של הרבי התנוסס בבית הכנסת על העמוד האמצעי לראווה ולתפארת.

כיון שחמי היה גבאי בית הכנסת, היה זוכה לקבל מידי שנה בחג הפסח מצה מהרבי, כפי שנתקבלו בכל בתי הכנסת של חב"ד בירושלים על מנת לחלקם למתפללים.

יצויין, שבשנת תשל"ב שהה חמי בי"א ניסן - שנת השבעים, אצל הרבי והוא היה השליח להביא את המצות של הרבי מניו יורק לבתי הכנסת בירושלים. בארכיונו מצוי מכתב שכותב לו הרב יהודה לייב סלונים ז"ל, גבאי בית הכנסת בעל התניא בשכונת מאה שערים בירושלים:

ער"פ תשל"ב

להרב שמואל וינפלד שי' - שלום וברכה וברוכים הבאים.

היות שכ"ק אדמו"ר שליט"א שלח על ידך מצות לחלוקה לאנ"ש הערב בבית מדרשנו ומכיון שציבור אנ"ש הם רבים כו'.

אבקשך למסור לנכדיי את המצות בכמות גדולה שתספיק לכל אנ"ש.

בברכה לייב סלונים

•

היו בתי כנסת בירושלים שבקושי הספיקו להם מצות הרבי עבור כל המתפללים והיו בתי כנסת שהמצות היו להם ברווח. בבית הכנסת שבגשר החיים נותרו מידי שנה חתיכות מצה אותן אסף חמי בתבונתו למשמרת.

מידי שנה, בהגיעי בערב פסח לערוך קניות בירושלים, אני סר למו"ח ומבקש ממנו כמה פירורי מצה מתוך תקוה שעדיין נותרו לו ובכל פעם אני מופתע מחדש שעדיין נותרו לו, וזאת למרות שחלפו עשרות שנים מאז שלח הרבי מצות לחסידיו.

חשוב לציין כאן לאלו שאינם יודעים, שאת חתיכות המצה שקיבלו מהרבי היו חסידים אוכלים יחד עם כזית האפיקומן ולא עם כזית המצה הראשונה.

•

לפני כמה שנים כאשר ישבתי בליל הסדר בביתי באילת מוקף בכל בני המשפחה והאורחים שהגיעו לליל הסדר, נפלה רוחי. באמצע הסעודה, בהתקרבנו לסיום הסעודה בה אוכלים את האפיקומן, נזכרתי לפתע שהפעם שכחתי לבקש מחמי 'אשטיקל מצה' מהרבי.

כלפי חוץ הקרנתי 'עסקים כרגיל' אבל בתוכי נחמץ ליבי: מדוע הרבי לא שלח לי השנה מצה? איך יתכן ששכחתי דבר כה עיקרי וחשוב?

הרהרתי דקות ארוכות ופשפשתי במעשיי למצוא מדוע קרה לי כזאת? זמן רב לא יכולתי להתבונן בדבר, שכן סוף זמן אכילת אפיקומן ממשמש ובא והנה מכריזים "צפון" ובני וחתניי נושאים אליי את עיניהם כבכל שנה לקבל את פירורי המצה. ממתינים הם לקבל את המצה בחדוה כמידי שנה ואני אנא אני בא.

לפתע שולפת רעייתי הרבנית מעטפה ובה מצה מהרבי! ואומרת לי בניחותא - מבלי שתדע מה שמתחולל בקרבי דקות ארוכות: "שכחתי לומר לך שכשיצאנו מהבית בגשר החיים בירושלים והיית עסוק בלהעמיס את מוצרי הפסח במכונית, אבי יצא מחדרו עם המעטפה של המצה להעביר לך. הכנסתי אותה לתיק ושכחתי ממנה לגמרי. עתה נזכרתי"...

מיד נפלטה ממני האמרה ששמעתי מר' מענדל בעת התעוררות: "הרבי לא נשאר בעל חוב".