קיץ של שנת תרצ"ה. העיר יקטרניסלאב.

ברוסיה האדירה שולטת המפלגה הקומוניסטית ומדכאת ביד ברזל את כל מי שלא משלים עם דרכה. לא רק מוסדות השלטון שייכים למפלגה באופן מוחלט. גם בתי החרושת, המשקים החקלאים, בתי החינוך וההשכלה הגבוהה כולם נתונים בידי ההנהגה הקומוניסטית והכל נושק על פיה. אוי למי שיפר, כחוט השערה, את חוקי האידיאולוגיה המקודשת בעיני מיליוני תושבים נבערים מדעת.

גם רוב רובם של יהודי רוסיה נסחפו, כלפי חוץ לפחות, אל הקומוניזם המתעתע. חלקם האמינו בצדק וביושר שהשיטה התיימרה לחנך את העולם מחדש. חלקם הצטרפו פשוט מפחד. מי שלא יישר קוו איבד את מקורות הפרנסה במקרה הטוב, או הוגלה לארץ גזרה, שם, בדרך כלל, הסתיימו חייו לאחר תקופת מרורים.

אבל היו ברוסיה יהודים שלא נכנעו ובמרכזם גדולי חסידי חב"ד שמסירות גוף ונפש עבור היהדות, לעצמם ולזולתם, היו אצלם דבר פשוט ומתבקש. חובה כלפי מלכו של עולם שעלינו לעובדו בלבב שלם בלי קשר לאופי התקופה. הם הקהילו קהילות בגלוי ובסתר ונלחמו של תתעמעם גחלת היהדות השורשית. שנצח ישראל לא ישקר.

אחד מאותם עצי הארז שלא הצליחו לכופף את צמרתו היה הגאון הקדוש רבי לוי יצחק שניאורסהון זצ"ל, אביו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. הוא היה רבה של יקטרינסלאב והמשיך לשאת את דגל הרבנות והאחריות כלפי האידישקייט גם כשחושך הקומוניזם עוקר היהדות ירד על העיר והמחוז. רבי לוי יצחק לא ידע פחד מה הוא. טפל ועיקר היה מחולקים אצלו כשחור ולבן והאיומים של משלחות השלטון שרמזו לו שהמחיר שישלם יהיה כבד, כאילו לא נגעו לו.

עתה, ביום בו מתרחש סיפורנו, עמד רבה של יקטרינסלאב והספיד בצער סטודנט יהודי שנפטר מן העולם בדמי ימיו. המונים השתתפו באותה הלווייה ועוד מעט קט נבין למה ומדוע. היהודים הסכיתו לנאום ברוב קשב. ולא רק הם. מן הצד, במרחק ניכר, עמדה קבוצה של ראשי האוניברסיטה, מורים ומרצים, וכמה תלמידים נכרים. גם הם הקשיבו בעניין והביטו האחד בעיני חבירו. בראשים מתנועעים קלות מטה ומעלה כמי שאומר: "אנו מבינים מה מתחולל כאן. מבינים בהחלט"...

שעה ארוכה ארך נאומו של רבי לוי יצחק שניאורסהון רב העיר. הוא ריתק את קהל המלווים בתיאורים חיים על אורח חייו העיקש של הסטודנט היהודי ועל התנהגותו היהודית האצילית בזמן הלימודים בין הנכרים בתוקף ובעוז רוח. " זה מוכיח לנו שיכול אדם לחיות חיי תורה ומצוות מבלי שהדבר ימנע אותו מלהיות מעורה גם בענייני העולם" הטעים הרב כלפי הצעירים שהשתתפו בהלוויה...

מי היה הבחור המופלא שהכל יצאו ללוותו בדרכו האחרונה, יהודים ולהבדיל גויים קומוניסטים, כיצד זה ערכו הלווייה יהודית לסטודנט רוסי בתוך גוב האריות הקומוניסטי שרדף בחימה שפוכה כל סממן יהודי.

השורות הבאות הינן מתוך יומנה הבלתי נתפס של הרבנית חנה שניאורסון, זוגתו של רבי לוי יצחק (אימו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע) שחיה בתוך האימה הזו ותיעדה אף את שהתרחש עם אותו בחור שלא מכבר נישא, סטודנט יהודי, עליו סיפורנו:

•

יום אחד החל לבקר בבתינו נער בשם מרדכי גור אריה שברוסית היה שמו 'מיטיא'.

הנער, שלא היה שומר מצוות, היה אז תלמיד בבית הספר תיכון והיו לו תכונות אציליות במיוחד. הוא התיידד עם ילדינו והחל מצטרף לאמירת חסידות. הוא החל לשמור שבת ואט-אט הפך לירא שמים במלוא מובן המילה וחסיד טהור לב.

חבריו ומוריו בבית הספר הבחינו בהתקרבותו לחיי תורה ומצוות, והחלו לרודפו. בשל כך הוא התקשה להתקבל לאוניברסיטה. הגיש בקשות והן שוב ושוב נדחו. מיטיא לא וויתר. ביקש ללמוד כדי שיוכל בבוא הזמן להתפרנס. הוא ביקש וקיבל פגישה עם רקטור האוניברסיטה שהשיב לו בהתרסה:

"ששניאורסון יעזור לך"...

לבסוף הגיע שלב שכבר לא יכלו לדחותו וקיבלוהו לאוניברסיטה. שם התרשמו מאוד מאישיותו ומרמת הלימודים הגבוהה אותה הוכיח. במשך הזמן החלו מוריו וחבריו להעריצו ממש. ואולם, בתקופות ארוכות של החופשות היו מצווים עליו לנסוע אל קולחוז (כפר ובו משק שתוצרתו נאספה על ידי המפלגה הקומוניסטית) ולעמול שם עבור העם. הוא הציג את עצמו בקולחוז כקומוניסט בכל מאת האחוזים והכל חיבבוהו. מדי יום ביומו היה מתפלל כשהוא עטור בתפילין, אבל אסור היה לאף ילוד אישה להבחין בכך.

הוא סידר לעצמו מקום לתפילה בשדה מאחורי הקולחוז. לפנות בוקר בשעה שהגויים עדיין נמו, היה יוצא אל השדה, למקום שבו צמחה תבואה לגובה רב,. בהיותו נמוך קומה היה מתחבא בין השיבולים ומתפלל כשתפיליו מכוסות בכובעו.

באותה תקופה חלו ימי החנוכה, והרי צריך להדליק נרות חנוכה ולברך עליהם. הממונים עליו היו שבעי רצון מעבודתו, ונתנו לו להתגורר ב'פינה האדומה' (חדר פעילות של המפלגה הקומוניסטית), ומשם היה עליו להפיץ את 'אור ההשכלה'... בקרב הכפריים... הוראות כיצד לנהוג בעניין זה קיבל מבעלי (הגה"ק רבי לוי יצחק שניאורסון) והכל עבר בשלום...

אולם, פעם אחת נשלח אל הקולחוז צעיר יהודי קומוניסט מהעיר כדי לעמוד מקרוב על העבודה המתבצעת בקולחוז. בשעה שתים עשרה בלילה הגיע הבחר אל ה'פינה האדומה', שם ראה מיד את נרות החנוכה דולקים... כיהודי, הבין היטב במה מדובר, על אף שה'מנורה' שדלקה כמספר הנרות של אותו הלילה לא הייתה אלא שמן בתוך תפוחי אדמה.

הצעיר ראה צורך מידי לדווח על כך מיד לאנשי המפלגה וכעבור כמה ימים פוטר מרדכי-איטיא מהעבודה הזו. הוא כמובן לא נבהל והמשיך ללמוד תורה מתוך מסירות נפש, ולהקפיד על כל דקדוק קל של דברי סופרים. בינתיים הקים בית בישראל על פי ההלכה הצרופה כשהוא לא חת מאיש.

בימים הנוראים נהג להתפלל בבתינו, כדי ששכניו לא יבחינו בכך שהוא מתפלל, ובבוקר היה הולך אל האוניברסיטה רק כדי להירשם.

ביום קייצי אחד, בעיצומו של הקורס השלישי באוניברסיטה, הלך מרדכי-איטיא לטבול בנהר לכבוד שבת. הנהר סחף אותו אל בין מימיו הזידונים ובלעו אל קרביו. היה זה שבר גדול. מרדכי גור אריה היה בן יחיד להוריו, ונוסף לכך היה מפורסם מאוד בקרב ציבור שומרי המצוות במסירות נפש.

השמועה על פטירתו הכתה גלים באוניברסיטה וראשיה שלחו כמה משלחות אל בני המשפחה להודיע שהם יערכו לו הלוויה נכבדה על חשבון הממשלה, בשל הערכתם הרבה אליו.

למיטיא זה, עליו השלום, הייתה אחות ששמה היהודי היה שרה. היא הייתה אמנם אישה הגונה ובעלת מזג טוב אבל קומוניסטית אדוקה. בכישרונותיה הגיעה לדרגת מזכירת התא הקומוניסטי במפעל פטרובסקי, 'דרגה' שלא כל אדם זוכה לה...

המשלחת מטעם האוניברסיטה פנתה אליה בעניין סדרי הלוויית לאחיה. הם ציפו ממנה לשיתוף פעולה.

כאן צף מצפונה היהודי והיושר הפנימי שבה. "אני קומוניסטית כמותכם" השיבה לאנשי האוניברסיטה "אבל לבני משפחתי חשובה המסורת היהודית ואני כקומוניסטית לא אוכל להתערב"...

משם, מהשיחה עימם היא באה אלינו בריצה ופנתה אל בעלי (רבי לוי יצחק זצ"ל) בוכייה: 

"רבי, אני יודעת שרצונו של מיטיא הוא שאתם תקבעו כיצד ייטמן, ככל שתצוו כך נעשה!"

הייתה זו כמובן הקרבה גדולה ומסוכנת מצידה. אך היא לא נסוגה מכוונתה ונתנה את ניהול ההלוויה לרבה של העיר שהיה עבור מרדכי ז"ל כאב מסור.

מובן מאליו שההלוויה הייתה לפי כללי ההלכה והמנהג. השתתפו בה יהודים מבוגרים וצעירים. הרחוב היה שחור מאנשים. המלווים נשאו את הנפטר אל בית הכנסת שבו התפללו הוריו, ושם הספידו הרב כשהוא מעורר את כל העם לדבוק בדרכיו של הנפטר הצעיר שהיותו סטודנט בכיר לא הפריעה להיותו יהודי נאמן לד' ולתורתו. 

מהאוניברסיטה הגיעו סטודנטים רבים בלוויית מספר מורים במסגרת משלחת רשמית, אבל הם עמדו מרחוק ולא נטלו חלק בהלווייה עצמה.

דבריו נחלו השפעה עצומה על השומעים. רבים סברו שבוודאי הרב ייעצר בתום דבריו. אבל חלפו עוד כמה שנים עד שהוא נעצר ולא בגין נאומו אז.

כעבור שנה, כשהגיע זמנה של שרה אחותו של מרדכי המנוח להתקדם ולהצטרף אל הסגל הבכיר במפלגה נאמר לה: "לעת עתה – לא!" 

לאחר חקירה חשאית התברר לה שפנייתה אל הרב שניאורסון בעת פטירת אחיה כדי להתייעץ עמו כיצד להתנהג בהלווייה, מוכיחה כי היא 'אינה ראויה' עדיין למעמד גבוה במפלגה...

מניין נודע להם על פנייתה אל הרב קשה להבין. כנראה עוף השמים הוליך זאת... היא עצמה בוודאי לא סיפרה על כך, וגם מבתינו (ביתו של הגה"ק רבי לוי יצחק שניאורסון) איש לא גילה עובדה זו. מפליא כיצד הם יודעים שם על הכל.

היה זה מבחינתה של מרת שרה מחיר כבד ששילמה על הנחת רוח שנגרמה לאחיה הצדיק שחי בין הגויים, שיכל לחיות חיים טובים ומאושרים ויהדותו במסירות נפש וסכנה הייתה חשובה לו עוד יותר.

שמונה חודשים לאחר הלוויתו נולד למרדכי גור אריה בנו, אף הוא שמו מרדכי גור אריה והוא משמש כיום כרבה של קהילת 'חברה ש"ס' בשכונת קראון הייטס בארצות הברית.

•

הנה לנו קצת מתולדותיו של הגאון המופלא רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל (כאמור, אביו של הרבי מליובאוויטש זי"ע) אשר סיפור חייו והסתלקותו הינם סמל לניצחון אור היהדות בתוככי החושך הקומניסטי העב:

שלושים שנה אחרי עלותו על כס הרבנות, בליל ט' ניסן תרצ"ט בשעה שלוש לפנות בוקר, נשמעו דפיקות על דלת ביתו של רבי לוי יצחק שהתגורר ברחוב בריגאדנע 13 בעיר דנייפרופטרובסק יקטרינוסלב. כאשר פתחה הרבנית מרת חנה את הדלת, עמדו מולה ארבעה אנשי נ.ק.וו.ד.

"היכן הרב שניאורסון?" שאלו בפנים חתומות

מיד בהיכנסם לבית, בעוד הרבנית חנה ניגשת להודיע לבעלה על ה'אורחים', צעדו ארבעת סוכני המשטרה החשאית אחריה, ונעמדו ליד כל דלת מדלתות הבית. אחד מאנשי המשטרה החשאית הציג בפני רבי לוי יצחק צו חיפוש וצו מעצר.

ארבעת הסוכנים בדקו את כל הספרים אשר היו מסודרים בחמשת הארונות בביתו של רבי לוי יצחק, ביניהם ספרי קבלה ושו"ת בכתב יד, קשרי מכתבים ומברקים מחו"ל. את הכל ארזו בחבילות ולקחו עימם. הסוכנים עבדו עד הבוקר ולאחר שבדקו את כל הבית הם פנו לרבי לוי יצחק וציוו עליו: 

"רבי, התלבש ובוא אתנו"

מאחר ואותם הימים היו ימי ערב פסח, ורבי לוי יצחק הבין כי לא יוכל לקיים את סדר הפסח בביתו, אפשרו לו סוכני המשטרה החשאית לקחת עימו חבילה קטנה של מצות. כאשר באה הרבנית ביום המחרת למטה המשטרה החשאית להביא לבעלה את האוכל, היא נענתה כי בבית הסוהר מגישים אוכל לכלל האסירים וכי האוכל כשר לפי דיני ישראל. בנוסף נאמר לה כי בעלה איננו שם. בדרך זו התחמקו אנשי המשטרה החשאית מהרבנית חנה בכל פעם שהייתה מביאה לבעלה אוכל.

לאחר מספר ימים העבירו השלטונות את רבי לוי יצחק לבית הסוהר בקייב שם שהו פושעים אשר נשפטו על עוונות חמורים. רבי לוי יצחק נאסר על ידי השלטונות, אשר ראו בו כמי שעומד במקומו של כ"ק האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זי"ע אשר מדרבן ומניע את כל הפעילות היהודית ברוסיה. 

פעם אחת אף הכניסו אותו לצינוק למשך יותר מחודש אך הוא עמד כסלע איתן ולא הודה בשום אשמה.בתום מספר ימי חקירה, נגזר דינו לחמש שנות גלות בקזחסטן. במשך חודש ימים עשה רבי לוי יצחק את מסעו ברכבת אסירים, מבית הכלא בעיר יקטרינוסלב, עד אשר הגיעה הרכבת לתחנתה הסופית בעיר אלמא-אטא, אז בירת קזחסטאן. המסע היה מפרך ביותר. הצפיפות והתנאים הבלתי אנושיים ששררו ברכבת לא הפריעו לו. הדבר היחיד שהציק לו היה המחסור במים לנטילת ידיים של שחרית.

במשך אחד עשר יום לא היו מים בכלל. גם מים לשתייה ניתנו לאסירים במשורה, ולא הספיקו כלל להרוות את צימאונם. רבי לוי יצחק, אשר גם במצב קשה זה היטיב להקפיד על מצוה קלה כבחמורה, ויתר על מי השתייה המועטים שקיבל לטובת קיום מצוות נטילת ידיים בלבד.

ביום ט"ו שבט ת"ש, הגיע המסע המפרך לסיומו, כאשר הרכבת הגיעה לעיר אלמא- אטא בירת קזחסטאן. בתום עשרה חודשים של אימה וחרדה בבתי הכלא השונים שבהם היה מוחזק, בהם מנסים השלטונות לאבד כל צלם אנוש מהאסירים, הרגיש רבי לוי יצחק לראשונה את עצמו כדמות אנוש. הנה הוא הולך לבדו מבלי שצילו של השומר מלווה אותו. החופש אשר ניתן לאסירים בהגיעם לאלמא-אטא היה מוגבל מאוד. מיד בהגיעם נשלחו האסירים כשהם הולכים בקבוצות קבוצות למקומות נידחים בקזחסטאן, שם נגזר עליהם שנים אחדות של גלות. בשל העובדה שרבי לוי יצחק נחשב כביכול בעיני השלטונות לאסיר מסוכן ביותר, הוא נשלח לעיירה נידחת ומרוחקת בשם צ'יאילי, אליה הגיע בי"ט שבט ת"ש.

צ'יאלי הייתה בית סוהר ענק פשוטו כמשמעו, מסוג בתי הסוהר אשר לא היה כלל צורך להחזיק מסביבו שומרים. לברוח מצ'יאלי הייתה משימה בלתי אפשרית. סביב בית הסוהר הענק הזה היו מאות קילומטרים של מדבר עם ביצות. האוויר שם היה מעופש, ויתושי הביצות היו רודפים את האדם להיכן שרק הלך. הבתים של צ'יאלי היו עשויים חימר, וקירות הבתים היו תמיד לחים ורטובים. בימות הקיץ השמש הייתה לוהטת מאוד ומעלה צחנה וריחות לא נעימים, אשר גרמו לפריצתן של מחלות מסוכנות, אשר היו מקצרות חיי אדם, שלא לדבר על ימות החורף שבהם היה הקור מקפיא מנשוא.

מצבו הוקל כאשר הגיעה הרבנית חנה לבקרו בצ'יאלי, בדרך לא דרך ומתוך מסירות נפש עצומה. למעלה מארבע שנים היה רבי לוי יצחק בגלותו בצ'יאלי, ולאחר חג הפסח בשנת תש"ד עקב התפרצות מחלה ממארת בגופו עקב היסורים והרדיפות, הגיע רבי לוי יצחק תשוש וחלוש ממקום גלותו בצ'יאלי לעיר הסמוכה אלמא-אטא בירת קזחסטאן. 

הרופאים אשר טיפלו ברבי לוי יצחק לא מצאו שום תרופה אשר תוכל להצילו, ומצבו הלך והידרדר מיום ליום. בימים האחרונים היה רבי לוי יצחק חלש ביותר. 'הלא תראה" הצביע על ידו כאשר שוחח עם אחד מהאנשים שהיו עמו "כי לא נשאר על גופי אלא עור ועצמות בלבד. טעמה של אכילה אינני חש כלל..."

על יומו האחרון של רבי לוי יצחק היטיב לספר עד ראייה: "ביום שלישי בלילה זכיתי אני ועוד אחד לעמוד כל הלילה ליד מיטתו לשמשו. שפתותיו מלמלו ללא הרף, אך קולו לא יישמע. לפתע התעורר, פתח את עיניו, וביקש להביא לו מים לנטילת ידיים. כאשר הגישו לו את המים, אמר: "מען דארף זיך אריבער כאפן אויף יענער זייט!" (=יש להתכונן לעבור לצד ההוא...) היו אלה דבריו האחרונים".

למחרת, ביום רביעי, עשרים לחודש מנחם אב  תש"ד, מצבו של רבי לוי יצחק הורע, והוא סבל מכאבים נוראים. במשך כל הזמן לא הפסיק למלמל בשפתיו. אחד הנוכחים שהיטה את אוזנו לשמוע מה מרחשות שפתותיו, שמע מילים מקוטעות שיצאו ממנו באנחה: 

"ועקבותייך לא נודעו... אי, עקבות משיחא... עקבות משיחא..." לעת ערב, כאשר מצבו התדרדר, הבהילו לביתו רופא אשר נתן לו מספר תרופות אך אלה לא עזרו, ונשמתו הטהורה נפרדה מגופו הטהור ועלתה לשמי מרום... ההלווייה נערכה למחרת, בהשתתפות קהל לא גדול, בשל הפחד מהשלטונות. על קברו, הוקם 'ציון', אליו נהרו בשנות הקומוניזם מרחבי רוסיה להתפלל במקום וכיום נוהרים לשם רבים מרחבי העולם. מקום מנוחתו של הגאון שמסר את נפשו עבור הרבים נודע מאז כמסוגל לישועות.