"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול' (מן ההגדה). ואולי אפשר לומר שבדורנו, 'הדור השביעי', פעל הרבי במשך 40 שנה, שהם ארבעה עשורים, כדי לקרב ארבעה סוגים אלה של נשמות יהודיות. עשור עשור ובעיותיו הייחודיות, עשור עשור ופתרונותיו הייחודיים המתאימים לו.

בשנות היו"דים (שנות החמישים של המאה הקודמת) עסק הרבי בעיקר בהשפעה על 'הבן החכם', בשנות הכ"פים (שנות השישים) עסק הרבי בעיקר בהשפעה על 'הבן הרשע', בשנות הלמ"דים (שנות השבעים) עסק הרבי בעיקר בהשפעה על 'הבן התם' ובשנות המ"מים (שנות השמונים) והלאה עסק הרבי בעיקר בהשפעה על הבן 'שאינו יודע לשאול'.

•

שנות היו"דים התאפיינו במידה רבה של חיפושים נואשים של תשובות הגיוניות מספקות לשאלות הקיומיות של החיים. אינטליגנטים יהודים חקרו ברצינות נושאי אמונה ומדע, והרבי הקדיש שעות רבות כדי לענות לשאלותיהם של יהודים מסוג 'הבן החכם', אם ב'יחידויות' לאנשים בודדים ולקבוצות של סטודנטים ואם במכתבים ארוכים לאקדמאים וסתם חוקרים.

נוסף לכך, צעירי אגודת חב"ד המרכזית בראשות הרב דוד רסקין ע"ה הובילו את המפעלים האדירים של שיגור פעילים חב"דיים לערבי הסברה אצל סטודנטים יהודים בקמפוסים באוניברסיטאות ושל 'פגישות עם חב"ד'. זו הייתה הזדמנות נפלאה בעבור הרבה חב"דניקים צעירים להתרגל להסברת רעיונות החסידות לאנשים חסרי כל רקע בנושאי יהדות.

כמובן, הבסיס לכל ההרצאות היה הנחת היסוד של חסידות חב"ד בדבר קיומה של הנפש האלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, אצל כל יהודי באשר הוא. אחד המרצים הוותיקים ב'פגישות' היה ר' יצחק בלאק, פרופסור לפילוסופיה. בכל שנה כשהגיע ל'פגישה', המשתתפים שאלו אותו שאלות פילוסופיות, ותשובותיו היו מדהימות, פשוטות אך מבריקות.

שנה אחת הוא ניגש אל הפודיום ואמר לקהל בפתח הדברים: מדי שנה אתם נהנים לשאול אותי שאלות פילוסופיות ומבקשים הוכחות לקיומו של אלוקים, שברא את העולם ונתן לעם ישראל את התורה, אבל דעו לכם שאני מלמד פילוסופיה רק בתור מקור פרנסה. אותי אישית זה משעמם. במקום זה אני יכול להוכיח לכם את הדברים באופן הגיוני, מעבר למסך הספקות. בשנים שעברו עניתי לכם בסגנון פילוסופי וכולכם נהניתם מההיגיון שבדבריי, אבל כשחזרתם הביתה זה לא שינה במאומה את חייכם. השנה אני רוצה רק לספר סיפורים. הוא פתח וסיפר את הסיפור הזה:

'במלחמת העולם הראשונה היו חייל גרמני וחייל רוסי שזיהו זה את זה מרחוק. החייל הרוסי מיהר לירות בחייל הגרמני. כשהחייל הגרמני כרע למות, הספיק החייל הרוסי לשמוע אותו מרחוק זועק 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!'. החייל הרוסי, שהיה יהודי, לקה בהתמוטטות עצבים ונשלח לאשפוז במוסד לחולי נפש'.

פרופ' בלאק סיים את הסיפור ופנה לקהל: 'האם יש למישהו שאלות בקשר להתמוטטות העצבים? מי שיש לו שאלה, שיצביע'. אבל איש לא הצביע. הפרופסור תמה בקול: 'הייתכן שאין לכם שאלות? הרי היורה היה חייל בשירות הצבא הרוסי, וזה גם לא היה האדם הראשון שהוא ירה בו למוות. אם כן, מה גרם להתמוטטות העצבים? מי שמזדהה עם השאלה הזו, שיצביע'. ושוב, אף אחד בקהל לא הצביע. הפרופסור המשיך: 'הרי הירי היה למטרת הגנה עצמית. אילו הרוסי לא היה יורה בגרמני, הגרמני היה יורה בו. אז למה הוא נתקף בהתמוטטות עצבים? מי שהשאלה הזו מציקה לו, שיצביע'. אבל איש לא הצביע.

הפרופסור הרהר לרגע ואז אמר: 'אהה, עכשיו אני מבין. כולכם מבינים את המשמעות העמוקה של היותכם יהודים. אוקיי, כעת אתם יכולים להתחיל לשאול אותי שאלות פילוסופיות בנושא הנשמה היהודית...'

לפתיחה הזו הייתה השפעה מדהימה: אחרי שאתה מודה שיש משהו מהותי אצל כל יהודי – עכשיו לך תתחיל לדבר כמו פילוסוף... זה שינה את כל האווירה של אותה 'פגישה'.

•

באחת השנים הראשונות של 'פגישות עם חב"ד', התקיימה 'פגישה' עם קבוצה גדולה של סטודנטים. השליח הרב זלמן פוזנר דיבר לפני משתתפי ה'פגישה' בליל שבת ופרופ' בלאק דיבר לפניהם במוצאי השבת. זו הייתה שבת מעוררת מאוד בעבור כל הסטודנטים.

ביום ראשון בבוקר הגיע לנאום לפניהם חסיד קשיש, שהיה משכיל מאוד באישיותו אבל נאומו ניתן בסגנון אירופאי קר ויבש. הוא הסביר לסטודנטים שהיהדות האורתודוקסית המקורית היא היהדות האמיתית, והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית היא יהדות מתפשרת שאינה יהדות אמיתית.

הסטודנטים כעסו מאוד לשמע הדברים: למה אתה מדבר נגד קבוצות שלמות של אוכלוסייה יהודית ומשבח את אלה הקיצוניים שאין להם סובלנות?! זה היה נורא. היה חשש שכל ההישגים של ה'פגישה' עומדים להיהרס. המרצה ר' זלמן פוזנר עדיין שהה באכסנייתו בקראון הייטס, אבל עמד לעזוב תכף את השכונה בדרכו לנמל התעופה. הוא התבקש לשוב למקום ולהציל את המצב.

ר' זלמן חזר והתיישב מול הקבוצה, כשלושים איש. בתוך 40 דקות הוא הפך את הקערה על פיה, ממש מן הקצה אל הקצה. הוא הציג לפניהם את הרעיון בדרך מבריקה. תחילה שאל אותם: האם יש היגיון במחשבה שלאלוקים, האין-סופי, בורא העולם, אכפת איזה סנדויץ' אתה אוכל? האם זה לא מגוחך?!

כולם הנהנו בראשיהם ור' זלמן המשיך: אוקיי, כעת אסביר לכם מדוע זה כן הגיוני. תחילה הוא הסביר להם היטב את ההבדל בין המושגים 'בלי גבול' ו'גבול', כאשר ה'גבול', גדול ככל שיהיה, הוא קטן באין ערוך מ'בלי גבול'. כך שביחס לאלוקים, למיליוני אנשים או למיליארדי אנשים אין השפעה גדולה יותר מאשר לאיש אחד. לאחר שהסביר זאת היטב, חזר ר' זלמן ושאל: ולאלוקים, שהוא שיא התגלמותו של המושג 'בלי גבול', של ה'אין סוף', אכפת איזה סנדויץ' אני אוכל? כולם אמרו שוב שהוא צודק.

מכאן המשיך ר' זלמן בטיעון ההגיוני: אם אלוקים הוא אין-סופי ובלתי מוגבל, למה אכפת לו אם אני גונב רכב של מישהו? (הקונסרבטיבים שוללים את כל המצוות שבין אדם למקום, אך מחייבים את המצוות שבין אדם לחברו). מה ההבדל בעיני אלוקים בין אכילת סנדויץ' לא כשר לגניבת רכב?! הוא הפך את זה לדבר מגוחך וטיפשי כל כך, עד שכולם הסכימו אתו.

ואז הוא סיכם: אם ההשקפות הקונסרבטיביות והרפורמיות דוגלות בהשקפה המבחינה בין אכילת טריפות לגניבת רכב, מה הפלא שאנו לועגים להן? הסטודנטים אהבו את זה, ונרגעו.

מוסד ה'פגישות עם חב"ד' היווה אפוא את ההתחלה של הפצת המעיינות בארה"ב, ואין זו גוזמה. אומנם כבר היו לפני כן כמה שלוחים שיצאו לשמש כמורים בבתי ספר יסודיים, והיו עוד כמה פעולות גדולות וחשובות – אבל כל הפעילות הזו נעשתה בעיקר בקרב הציבור של שומרי מצוות. הגישה הראשונה של הנגשת מעיינות החסידות לציבור שאינו שומר מצוות הייתה דרך הביקורים באוניברסיטאות וה'פגישות עם חב"ד', מפעלים שהורתם ולידתם בשנות היו"דים (והמשכם בשנות הכ"פים).

את שנות היו"דים ניתן אפוא לכנות: הדור של 'הבן החכם'. זהו אותו בן שלומד באוניברסיטה ויש לו קושיות טובות ומורכבות בנושאי אמונה. בעבורם הכין הרבי את המתכון של הסברת מעיינות החסידות בשפה עממית. ואכן, אלה שפגשו את חב"ד בשנות היו"דים וקיבלו תשובות מספקות לשאלותיהם – התקרבו ליהדות.

•

אבל מה קורה אם אינך עונה לבן החכם? הוא נהיה מתוסכל. הוא באמת רוצה להבין ולדעת מהי האמת, ולכן הוא בא ואומר: היהדות קובעת שזוהי האמת, ואילו הנצרות טוענת שהיא האמת. אז מי באמת יקבע מהי האמת?

למרבה הצער, כל אלה שלא קיבלו תשובות טובות על כל השאלות, הפכו בשנות הכ"פים מ'הבן החכם' ל'בן הרשע'. אם לעולם אין דרך לגלות באמצעות ההיגיון מהי האמת – אז תן לי לעשות מה שאני רוצה! או: תן לי לחוות דברים שונים בדרך של ניסוי ותהייה עד שאמצא בעצמי מה טוב לי. זהו דור ששאל: 'מה העבודה הזאת לכם'? האם זהו באמת דבר ששייך לך? תנסה לחוות עוד כמה דברים, תבדוק את כל האפשרויות – ואז תחליט מה טוב בשבילך. זהו האליל של שנות הכ"פים: לא קיימת אמת מוחלטת, אבסולוטית. קיימת רק החוויה האישית שלך. איך אתה מרגיש.

בתקופה הזו נדרשה בעיקר התמודדות עם 'הבן הרשע'. ומה הייתה תשובת הרבי לבן הרשע? אתה מאמין בשיטת הניסוי בלי שתהיינה לך תשובות הגיוניות מראש? – אז בוא תניח תפילין. אמרת שאתה רוצה לנסות ואז להחליט, נכון? בסדר. אינני הולך לתת לך הסברים, אינני הולך להוכיח לך שזו האמת. אם יש לך שתי דקות פנויות, בוא תניח תפילין. תנסה ותראה שזה טוב. זה היה העשור שבמהלכו התחיל הרבי להכריז על ה'מבצעים' (שנמשכו בשנות הלמ"דים).

במאמר ד"ה 'בלילה ההוא' שאמר הרבי בפורים תש"כ – ממש בתחילת שנות הכ"פים – הרבי מדבר על הפסוקים בשיר השירים: 'קול דודי דופק... פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה... רחצתי את רגליי, איככה אטנפם... דודי שלח ידו מן החור, ומעי המו עליו'. הפירוש הפשוט הוא שהדוד, החתן, דופק על הדלת ורוצה להיכנס, אבל הכלה אומרת שהיא כבר הסירה את בגדיה ואינה רוצה לרדת וללכלך שוב את רגליה. ובסוף החתן בעצמו פותח, והכלה משנה את גישתה כלפיו. והנמשל: הקב"ה דופק על הדלת ומבקש מבני ישראל שיפתחו לו, אבל נשמות ישראל מרגישות מרוחקות ומנוכרות. ובסוף הקב"ה בעצמו מעורר מצידו את האהבה לנשמות ישראל, והן נמשכות אליו.

הרבי מסביר באותו מאמר שיש שני מסלולים שונים של דו-שיח בין הקב"ה לנשמה: במסלול הראשון, הקב"ה דופק ואומר שהוא רוצה להיות עם הנשמה, אבל הנשמה טוענת 'פשטתי את כותנתי', כבר אינני רגילה לקיום מצוות וקשה לי לחזור בתשובה. ואז בית דין של מעלה רוצה לפסוק: 'רחצתי את רגליי', סיימנו איתם את הקשר, וזהו זה. למה להתלכלך איתם שוב? אבל הקב"ה אינו מקשיב לבית דין של מעלה, אלא עובר למסלול השני: 'דודי שלח ידו מן החור', הקב"ה מצידו שולח אלינו גילוי של אהבה רבה מלמעלה. והתוצאה היא 'ומעי המו עליו': גם אם היהודי אינו מבין את העניינים, נפעלת אצלו התעוררות בליבו וכך מתעוררת הנשמה. הרבי מוסיף ומבאר ש'ומעי המו עליו' פירושו שהיהודי מרגיש צורך למלא את עצמו במשהו, אבל הוא בעצמו אינו יודע מה בעצם הוא רוצה. הוא מרגיש שהוא לא מסוגל להישאר כפי שהוא, אבל אינו יודע מה לעשות, עד שבסוף הוא מתהפך מן הקצה אל הקצה ומוצא את האמת ביהדות.

זה בדיוק מה שקרה בשנות הכ"פים. במאמר הזה ייצר הרבי את התרופה למחלה העיקרית של שנות השישים, תנועת ה'היפים'. הם טענו בהתרסה: כולכם עושים אותו דבר בלי לבחון את המשמעות למעשיכם. אתם צועדים באותו נתיב וממשיכים לקיים מצוות כפי שעשו בדור הקודם, אבל מהי התועלת בזה? ומה ההיפים בעצמם הציעו לעשות? הם בעצמם לא ידעו. הלכו לטפס על הרים וחיפשו את האמת אצל הגורו במזרח הרחוק. כמובן זה לא הוכיח את עצמו, ובסוף חזרו ליהדות האמיתית.

באותן שנים ה'וושינגטון סקוור' במנהטן היה המרכז של ההיפים. בימי ראשון זה היה נראה כמו קרנבל, כולם באו לצפות בהם. כש'מבצע תפילין' התחיל, עלינו בימי ראשון על 'טנקי המבצעים' בדרכנו לשם. וכאן אירע דבר מוזר מאוד: בחלקים אחרים של מנהטן, כשהיינו חונים עם ה'טנק' באיזו פינת רחוב, יכולנו להבחין בפנים יהודיות שחוצות את הרחוב לעבר המדרכה ממול כדי להתרחק מהפרצופים החסידיים... אבל כשה'טנק' עצר באזור של ההיפים, עוד לפני שהספקנו לרדת ממדרגות הטנק, הצעירים כבר דחפו את ראשיהם פנימה: היי, מה קורה פה? מה זה?... לא היינו צריכים לפנות אליהם, הם רצו אלינו. כמה מהם היו יהודים והתחלנו להניח איתם תפילין. והייתה לנו שם הרבה תעסוקה, נון-סטופ.

כשהצעירים האמריקאים, נציגי התנועה ה'היפית', התחילו להגיע לביקורים בקראון הייטס, היה נראה שיש בהם משהו 'פראי'. מישהו כינה אותם פעם בפני הרבי 'משוגעים' והרבי תיקן אותו: 'נשמות גבוהות'. אלה היו נשמות שעברו עליהן ימים קשים בדרך לקבל עליהן את חוקי התורה.

אישה אחת הגיעה פעם אלינו ל'בית חנה' במינסוטה וסיפור מדהים בפיה: היא טיילה בעולם בשם בדוי, משום שהייתה האחיינית של קצין צבא בכיר בישראל והיה מסוכן בעבורה להשתמש בשמה האמיתי. כמו הרבה צעירים יהודים בימים ההם, היא הגיעה להודו ולמדה אצל גורו לעשות מדיטציה. היא ישבה על פסגת הר, השמש עמדה לשקוע והמחזה היה נפלא. היה יום שישי ופתאום היא חשבה לעצמה שהיא רוצה להדליק נרות שבת. ואז אמרה לעצמה: מה פתאום? אימא שלי מעולם לא הדליקה נרות שבת, וגם לא הסבתא. גם אני מעולם לא חשבתי לעשות דבר כזה, והנה אני יושבת על פסגת הר בהודו – וכמו משום-מקום נוחתת במוחי המחשבה על הדלקת נרות שבת... פתאום היא שאלה את עצמה: מה אני? מי אני? היא ארזה את בגדיה, טסה לאמריקה והתגלגלה ל'בית חנה' במינסוטה. ממש מהשמיים.

• (מתוך דברים שנאמרו בהתוועדות חסידית, ושפורסמו בגיליון החג של 'כפר חב"ד'. ערך והביא לדפוס: הרב ישראל אלפנביין)