אפתח בסיפור שהתרחש עם אבי (ר' גרשון בער) ז"ל, בחודש תשרי של שנת תשד"מ.

אבא אושפז בבית רפואה בברוקלין לאחר שחלה בסוכרת. הייתי אז לפני בר מצוה, אבל אני זוכר היטב את הפרטים.

בליל ערב יום הכיפורים, ואולי בערב יום הכיפורים עצמו, הגיע לבקרו לפתע מזכירו של הרבי הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב ז"ל.

הביקור הזה, כמו שאתה מבין, היה בלתי שגרתי בעליל ולא אופייני לרב חודקוב. הוא הרי מיעט בכלל ללכת למקומות, היה לו סדר יום תובעני מאוד, ומי מדבר על ערב יום כיפור, ליל כפרות.

בכל אופן הוא הגיע לאבי וסיפר לו כי היה אצל הרבי זמן קצר קודם לכן ושהרבי ביקש ממנו לקיים 'ביקור חולים' ולהעביר עבור ר' גרשון בער יעקבסון מסר. והמסר היה, שעליו, על אבי, לדעת - שזה שהוא נמצא כעת בבית רפואה זה כיון שיש לו שם שליחות לבצע, ורק לאחר שתגמר שליחותו במקום או אז ייצא.

בנוגע לעניינינו, צריכים להבין שזה שכעת ה'קורונה' משתולל ברחובות, מתפשט במהירות, מסכן חיי אדם וגורם בלית ברירה לכולם להישאר בבתים - אין זה עניין סתמי שכעת, טכנית, צריכים להישאר בבית, ואזי לחשוב ולשאול מה עושים בבית. על פי תורת הבעל שם טוב הידועה - שאפילו עלה הנופל מעץ זה מכוון בתכלית - צריכים להסתכל על זה באופן אחר לגמרי. זה שכעת אנו בבתים הוא כיון שיש לנו שליחות לבצע דווקא בבית. כך צריכים להסתכל על הדברים.

יתר על כן. תורת הבעש"ט על השגחה פרטית מלמדת אותנו שזה לא רק עניין קולקטיבי. שכיון שכל הציבור זקוק להיות בבידוד, הנה גם אנכי בבידוד. לא! יש השגחה פרטית מיוחדת של בורא העולם שאני עכשיו צריך להישאר בבית, בגלל שליחותי האינדיווידואלית.

וזה יכול להיות מיליוני שליחויות במיליוני בתים, כל אחד בביתו, שליחותו המיוחדת עבורו. לאחד השהות המרובה בבית זו ההזדמנות לשלום בית, לסייע לאשה, להוציא את פח הזבל, לתקן דברים בינו לבין זוגתו. לשני זו הזדמנות לעבוד על האווירה בבית, להכיר יותר טוב את הילדים. לשלישי זו שליחות שנוגעת ללימוד תורה, ללמוד יותר, להתפלל בכוונה. לאחד זה הזמן לחשוב מחדש את כל סדר העדיפויות שלו בחיים. כל אחד לפי שיעורו.

ונקודה נוספת בזה, גדולה וחשובה מאוד:

בהיסטוריה היהודית היו כמה וכמה שלבים. היה שלב של משכן לקב"ה, בהמשך היה את בית המקדש, ואחרי חורבן הבית - אומרת הגמרא במסכת במגילה, ויש גם קונטרס שלם של הרבי על אודות עניין זה (בית רבינו שבבבל) - שכל בית כנסת הוא מקדש מעט, מיני בית המקדש, "שערים המצויינים בהלכה".

ואולי עכשיו, כשאוחזים אנו ממש ברגע שלפני ביאת המשיח, הגיע עוד שלב בזה שכל בית פרטי הופך למקדש מעט, לבית כנסת אישי. רבינו עובדיה ספורנו הרי אומר שהסיבה שצריך משכן בכלל הוא בגלל חטא העגל, אבל בעצם כל בית היה אמור לביות בית מקדש! וכעת ישנה הזדמנות נפלאה, שהקב"ה רוצה בעצם שכל ה'אקשן', וכל ההוויה שלנו, וכל הגילוי אלוקות - יהיה בתוך הבית הפרטי.

והאמת היא שמשנת תשמ"ז ואילך, בחודשי החורף, התחיל הרבי לעודד ולדבר על העניין הזה שכל בית פרטי עליו להפוך למקדש מעט.

רבותי, זו ההזדמנות, ואין להחמיצה. תהפכו את הבית שלכם, את המשפחה הכי קרובה, למקום הכי שמח, מאושר, נוח, עליז, טהור וקדוש בכל העולם כולו!

•

בנוגע ליל הסדר הקרב ובא, שהשנה, כפי שציינת בהקדמתך, יצוין באופן אישי ומצומצם, בבידוד, ברצוני לספר סיפור אישי שיעניק זווית אחרת ומנחמת לעניין.

היה זה לפני כמה שנים, בעת שמסרתי הרצאה במוזיאון צבאות השם בשכונת קראון הייטס לקבוצת נשים שהתגרשו מבעליהן. דיברנו על שלל נושאים ואתגרים. היה גם זמן לשאלות, ואחת הנשים שאלה לפתע שאלה שהסעירה אותי כליל באותו רגע.

האישה סיפרה כי גירושיה היו קשים ומכוערים. קונפליקט ענקי התגלע בינה לבין בעלה והם רבו על הילדים בכל עת. בעלה רצה לנקום בה בכל דרך אפשרית. ההסכם ביניהם היה שבכל יום טוב מישהו אחר מקבל את הילדים.

לקראת פסח של אחד השנים הגיע תורה של האישה להיות עם ילדיה בליל הסדר. היא כמובן התכוננה ללילה הזה ביסודיות ובשמחה גדולה. חודש לפני זה כבר ניקתה את הבית, טיהרה אותו מכל זיק של חמץ, הכשירה המטבח, קנתה כל מה שהיה צריך, ערכה בדיקת וביעור חמץ, הכינה את כל האוכל ללילי הסדר ולימי החג, הזמינה מצה, יין, בשר וכו'. ולפתע, ממש חצי שעה לפני הדלקת נרות, מתקשר אליה בעלה ואומר לה בקרירות כי לא הסתייע להביא לה את הילדים!

אותה אישה תיארה בפני את תחושותיה באותם רגעים. "שבורה", היא אמרה בבכי חסר מעצורים, "לא תהיה המילה הקולעת. כמעט התעלפתי. מבושה. מכלימה. מכאב. חודש שלם התכוננתי וכעת אשאר לבד? גם להציע לשכנים שיארחו אותי לא יכולתי בשעה מאוחרת זו, והאמת היא שבכלל לא היה לי מצב רוח לראות שום בן אדם. נכנסתי לדיכאון וליגון".

האישה הוסיפה וסיפרה לי באותו ערב כי בכל משך ליל הסדר באותה שנה היא ישבה בביתה ובכתה. כל ה'סדר' לקח לה עשרים וחמש דקות בקושי. היא פשוט שתתה את הכוסות, אכלה את המצה המרור, אמרה מה שצריך ובירכה. היא הייתה בדיכאון. בבדידות, חשה אכזבה עמוקה. דמעות נקוו בעיניה גם בעת ששחזרה את אותו לילה. כשסיימה לתאר, שאלה אותי האישה, "האם היה זה 'סדר' בכלל? האם זה היה פסח? האם עשיתי משהו נכון? האם זה נקרא יציאת מצרים?"

האמת היא, אני מוכרח לציין, שכלל לא ציפיתי לשאלה הזו. זו הייתה שאלה 'אומללה'. אמרתי לעצמי, מה אני משיב לה? ולפתע נפלה בי הארה מלמעלה. ניצוץ שנדלק לפתע.

סיפרתי לה סיפור אישי שראיתי במו עיני.

כך סיפרתי לה: היה זה בלילה הראשון של פסח בשנת תשמ"ח. הייתי אז בחור בישיבה. כשנגמרה תפילת ערבית של חג נשא הרבי שיחה בפני הקהל - זו הייתה שנת 'הקהל' - ולאחר מכן פנה לחדרו והחל לחלק מצה שמורה לקבוצה מצומצמת של מקורבים מבית הרב והמזכירות. גם אני הייתי מאלו שזכו להיכנס ולקבל מצה (בזכות אבי ז"ל שהיה נכנס לקבל מצה בגלל קירובו המיוחד לרבינו). אני זוכר שעמדתי שם, ראיתי את זה במו עיני, אל הרבי ניגש הילד ארי הלברשטאם הי"ד, בנו של המשב"ק ר' חס"ד שי', ששש שנים לאחר מכן נרצח בגשר ברוקלין כמפורסם, ואמר לרבי כי אמו ביקשה ממנו להזמין את הרבי שיערוך את הסדר בביתם. הרי חודשים אחדים לפני זה נפטרה הרבנית חיה מושקא ע"ה, בכל שנה נוהג היה הרבי לערוך את הסדר יחד עימה, וכעת זו הפעם הראשונה שאיננה.

משפחת הלברשטם גרה אז ב-706 איסטרן פרקוויי, באותו הרחוב של "770". ארי חשב שהרבי יוכל לצעוד כמה רגעים כדי לעשות את הסדר אתם.

הרבי חייך חיוך גדול, ביקש מארי הי"ד שימסור תודה גדולה לאימו והשיב כי יישאר בחדרו. מיד לאחר מכן חזר הרבי לחלק את המצות. אני קיבלתי מצה, אבי קיבל מצה, הרב זלמן גוראריה ונכדו קיבלו מצה, הרש"ג וכמה ממשמשיו קבלו מצה, הרב גרונר, הרב קרינסקי, הרב קליין, הרב חודקוב, הרב חיים ברוך הלברשטאם, הרב בערל יוניק ובניו, כל אחד מהם קיבל מצה. (אולי היו עוד אחד או שנים, אבל זה מה שאני זוכר).

בהמשך אותו לילה, אגב, כך שמענו (ואיני יודע אם זה מדויק), אמר הרב גרונר לרבי שמוכן להישאר ולעשות את הסדר יחד עם הרבי. הרבי השיב בשלילה, ושלחו בשלום אל משפחתו. מהמשב"ק הרב שלום בער גאנזבורג שמעתי, כי השאיר את כל האוכל עבור הרבי בחדרו וגם הוא הלך לעשות הסדר עם משפחתו. הרבי נשאר בחדרו הקדוש לעשות את הסדר לבד. בבידוד.

בשעת מעשה היו בחורים שהמתינו מחוץ ל-770 והם סיפרו שב'שפוך חמתך' ראו את הרבי יוצא מחדרו ופותח את הדלת הראשית של "770" לאליהו הנביא (כיוון שזה היה ליל שבת הרבי כמובן לא יצא עם נר).

בכל אופן, וכך סיפרתי לאותה אישה, כבר באותו לילה חשבתי לעצמי – בחור בן חמש עשרה - כמה עצוב הדבר הזה. הרי כל יהודי בעולם עורך סדר ליל פסח עם מישהו: משפחה, קהילה, שליח חב"ד בעיר. והרי אין עוד יהודי בעולם שבזכותו נערכו מאות ואולי אלפי סדרים פומביים כמו הרבי מליובאוויטש. מאות אלפי יהודים זוכים לשבת בליל החג סביב שולחן הסדר בזכותו. מקטמנדו ועד נפאל, מסן פרנסיסקו ועד ניו זילנד. בכל מקום ומקום עורכים שלוחי הרבי סדרים לכל יהודי בודד בעולם, שבליל הסדר ירגיש שיש לו משפחה וקהילה.

והנה זה נכון לגבי כל יהודי – חוץ מ... הרבי עצמו. הוא עצמו יושב לבדו, בקיטון הקטן שלו, ללא כל עוד אדם בעולם, ועורך את הסדר לבדו. אפילו את "מה נשתנה" אין למי לשאול. הוא מקיים כמו שכתוב בהלכה שכאשר אין את מי לשאול שואל את עצמו.
אמרתי לאותה אישה שבכל השנים זה הציק לי. שהאדם הגדול בענקים אין לו אף אחד בעולם שיוכל לערוך איתו את הסדר...

חשבתי על זה בתור רגע מאוד עצוב, ורק עכשיו, אחרי ששמעתי את השאלה שלה - כך אמרתי לה - קיבלתי הסבר, בדעת תחתון ובהרגש שלי, מדוע עשה כך הרבי. ואם שגיתי ה' יכפר בעדי.

הרבי, הסברתי לה, היה מנהיג ישראל אמיתי. הרבי לא מותיר אף יהודי מאחור. ובכן, הרבי ידע שיבוא יום ויהיו יהודים שיאלצו מסיבות שונות, כמו שתיארת, לעשות את ליל הסדר לבדם, בלי שום אדם נוסף בעולם, ורצה להראות להם שגם סדר כזה – הוא הכי טוב בעולם. ותאמיני לי, הוספתי בפניה, שאם בשביל הרבי זה טוב, עבורך זה מצוין. גם כאשר חוגגים ליל סדר לבד אפשר לצאת ממצרים, ולחוות את כל ההיסטוריה היהודית.

"תאמיני לי", הוספתי בפניה, "הסדר של הרבי בבידוד היה סדר אותנטי. כל השרשרת היהודית מעת יציאת מצרים עד היום הזה היתה נוכחת בו. השכינה היתה שרויה שם. החירות היהודית שרתה שם. זה היה סדר בשיא הגבהות והקדושה. ללמדנו, שגם כשאת עורכת סדר בבידוד, את לא בבידוד; את עושה סדר ביחד עם הקב"ה"!

האישה שמעה את שאמרתי והגיבה: "ניחמתני".

ואני חושב שהיום מאוד חשוב לספר את הסיפור הזה, כי כעת נמצאים אנו בזמן כזה. הרבה מאיתנו יאלצו לערוך את הסדר בבידוד. וזה לא קל. אבל זאת צריכים לזכור: יש זמנים שצריכים לערוך בהם סדרים ציבוריים בכל נקודה בעולם, כי כן צווה המלך, ויש זמנים שהרצון העליון הוא שכל משפחה תעשה בהם את ה'סדר' לבדה, באופן פרטי וקטן, ואולי אפילו - חלק - בבידוד, כי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. הנקודה שצריכים לזכור ולדעת אל נכון היא, שאל לנו לחשוב שכעת נחסר משהו, שעכשיו זה לא הסדר הראוי והנכון. הרבי הראה לנו בעשותו את הסדר לבדו שגם כעת הכול יכול להתקיים בשיא הקדושה, בשיא השמחה, ובשיא החירות.

•

לסיום, כמה מילים על י"א ניסן, יום ההולדת של הרבי.

ידוע הרי שהרבי עורר הרבה על חגיגת יום הולדת. בכלל בתחילה היה זה 'חידוש' לקיים חגיגה גדולה ביום זה. בכל אופן אחת הנקודות שהרבי הדגיש בדברו על יום הולדת הייתה אמרת המשנה (סנהדרין לז, א) שה"אדם נברא יחידי". ומדוע? בשביל להדגיש את העניין הזה שכל נפש מישראל היא כמו עולם מלא. כאשר מחריבים נפש אחת, אין זה החרבה של נפש אחת בלבד כי אם החרבה של עולם שלם. וכל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. חגיגת יום הולדת של נשמה יהודית היא חגיגה של עולם מלא.

בכל השנים, אם יורשה לי לומר, לא תמיד הבנו לעומק את האמרה הזו. רק כעת, כשנגיף הקורונה משתולל בעוצמה רבה, אפשר לקבל הבנה מוחשית לזה. הרי רואים בחוש שאדם אחד בלבד השתעל בעיר וואהן בסין וזה גרם לשינוי עצום בכל העולם כולו. אין אדם שחייו לא התהפכו כתוצאה מאותו שיעול. זה מראה עד כמה כל אחד משפיע על העולם כולו.

ומרובה מידה טובה ממידת פורעניות. כעת בזמן הזה, כשנמצאים בבית בבידוד, אני חושב שזה הזמן לשוב ולהתבונן בנקודה הזו של "האדם נברא יחידי". לגלות את הפוטנציאל האישי הטמון בתוכנו. החיים שלנו הרי בימים כסדרם הם חיצוניים מאוד. רצים ממקום למקום, ממסיבה אחת לשמחה אחרת. כעת הגיע הזמן וניתנה ההזדמנות להתבונן בפנימיות שלנו. כעת על כל אדם לחזור ולהבין את הייחודיות שלו, מי אתה באמת? בזמן זה צריכים לחזור בחזרה לשורש הפנימי, לההוויה הכי פנימית. וזוהי הנקודה האמיתית של יום הולדת, להיוולד מחדש.

זהו זמן של "בדד ישב", אבל אך ורק כדי להיוולד מחדש.

והייתי מוסיף עוד נקודה גדולה. התפקיד של הדור שלנו הוא להביא לימות המשיח, להוריד את השכינה למטה. כל חסיד חב"ד יודע את זה. ותמיד אנו שואלים את עצמנו, מתי וכיצד ניתן לבצע את המשימה הזו. והנה כעת, בצורה בלתי תיאמן, ישנה הזדמנות אדירה לכך. עכשיו העולם כולו נוכח בכך שהעולם הזה הוא הבל הבלים. רואים בחוש כיצד וירוס אחד קטן בגודל של כמה ננומטרים שאפילו לא רואים אותו, ממש הופך את העולם. זה גילוי כפשוטו של מה שכתוב בשער היחוד והאמונה, שכל העולם הגשמי הוא אין ואפס ממש, והקיום של כל דבר מגיע מהכוח האלוקי שבו. רק שבימים רגילים מי היה מקשיב לזה, והיום אנשים שמים לב לזה לבד. זו הזדמנות ענקית לכל יהודי ויהודי, ובפרט לאלה החדורים בתורת החסידות, להשתמש בכל אמצעי אפשרי בכדי להפיץ את המסר הזה, כהכנה לקראת היום שבו יהיה "ומלאה הארץ דעה את הוי כמים לים מכסים".

• המאמר, שהוגה ע"י הרב ג'ייקובסון, נכתב בידי הת' מנדי קורטס ופורסם בשבועון 'כפר חב"ד'