בימים מחרידים אלו בהם ממליצים שכל אחד יעשה את הסדר לבדו, מבלי להסב יחדיו אבות ובנים, סבים ונכדים, התחושה היא קשה ורבים מתנחמים בעובדה שהרבי ערך במשך ארבע שנים את הסדר לבדו.

עובדה זו מחזירה אותי לליל הסדר הראשון אותו ערך הרבי בגפו בשנת תשמ"ח, לאחר הסתלקות הרבנית הצדקנית זצ"ל.

היה זה לקראת חג הפסח תשמ"ח. היתה לנו הזדמנות לנסוע לרבי. אני ורעייתי התלבטנו האם לנסוע עם שתי בנותינו הקטנות, שכן היו מי שאמרו שאם כבר נוסעים לרבי עם המשפחה עדיף לנסוע לתשרי או ליומי דפגרא אחרים שבהם זוכים להתוועדויות רבות יותר, לריבוי שיחות קודש ולחלוקות דולרים וכו'.

היתה שמועה בקרב החסידים שבחג הפסח הרבי נמנע ככל האפשר מלהתוועד, כדי שהתמימים יסעו לביתם אחת בשנה כדי לשהות במחיצת משפחותיהם בימים אלו של לפני הפסח ולאחריו, וכפי הידוע היו כמה פעמים שהרבי לא נתן אישור לחסידים להגיע לי"א ניסן, וגם אם אישר - היה זה בתנאי שיחזרו לביתם לחג הפסח.

מאז ומקדם היה לי כלל שבכל הזדמנות לנסוע לרבי, הייתי נוסע מבלי לחשב האם אולי כדאי להמתין לימים גדושים יותר ב'גילויים'. תמיד התברר שהנסיעות היו די מוצלחות.

אחת מאותן הנסיעות לרבי היתה בפסח תשמ"ח. כל אלו שיעצו לי לא לנסוע התנצלו לאחר מכן, כאשר התברר שבאותו פסח הרבי אמר בכל לילה של ימי חול המועד שיחת קודש וכן חילק פעמים רבות דולרים ולפעמים גם אמר שיחות בזמנים מחודשים.

בנסיעה זו זכו שתי בנותיי הקטנות לקבל כמה דולרים מהרבי.

ימי הפסח של תשמ"ח ייזכרו לעד כימים מאוד מיוחדים שלא חזרו על עצמם גם בשנים שלאחר מכן. היה נראה שהרבי מתאמץ בשנה זו לשמוח ככל יכולתו לקיים  "ושמחת בחגיך", למרות שברון הלב מהסתלקות הרבנית ע"ה ומנצל כל הזדמנות להוסיף שמחה גם בקרב החסידים.

הקרובים לרבי ציינו שראו בעליל את המעבר בין הימים שלפני חג הפסח בהם היה נראה על פני הרבי הקושי הרב בהעדרותה של הרבנית לצידו, לבין הימים של חג הפסח בהם ניכרו על פניו אותות השמחה.

השמועה נפוצה שהרבי ישהה לראשונה כל ימי החג בחדרו ב-770 ולא בביתו בפריזדנט, שם היה ספון מאז הסתלקות הרבנית וכל התפילות והפעילות התקיימו שם.

כשהרבי ירד לתפילת ערבית, בית הכנסת היו מצוחצח ומבריק ושטיח חדש נפרס מעל בימת הרבי. הקהל שר "ושמחת בחגיך" והרבי הניף את ידיו בחוזק ובמעגלים הכי גדולים שאי פעם ראיתי. העלה את ידו הימנית הכי גבוה וכשהוריד את היד תוך כדי עידוד התכופף בגופו כלפי מטה.

לאחר תפילת ערבית הרבי פנה לקהל ואמר "גוט יו"ט" שלוש פעמים ובהפתעה גמורה נעמד והחל לומר שיחה.

ברגעים הראשונים נוצרה המולה גדולה ורבים מהחוזרים, ובראשם רבי יואל כהן, נדחקו לקדמת הבימה, אך תוך כמה דקות השתררה דממה והרבי יכל להמשיך בדיבורו עד סיום השיחה.

בליל הסדר, לאחר תפילת ערבית, נהגו מספר אנשים לעמוד בקביעות בגן עדן התחתון, לקבל מהרבי מצות ולזכות לברכת חג פסח כשר ושמח. אחד מהם היה הרב ישראל דוכמן ז"ל, לצד עוד  כמה נכבדים.

באותו ליל הסדר הרבי חזר מהתפילה וחילק כדרכו את המצות. עמד שם הילד ארי הלברשטם הי"ד, שהרבי היה מקרבו מאוד כידוע - וכשהרבי נתן לו מצה, הוא אמר לרבי: "אמא שלי מבקשת שתבוא אלינו לסדר..."

הרבי חייך ושלל הצעה זו בנימוס.

המזכיר הרב יהודה לייב בן מנוחה רחל גרונר הזקוק לרחמי שמים בימים אלה, הודיע אז לבני ביתו שיערכו את הסדר בלעדיו, שכן הוא משמש בקודש וצריך להגיש לרבי את כל דברי המאכל הנצרכים לקערת הסדר ולאחר מכן את מנות המזון לסעודה.

בהערת אגב: הוא היה זה שהיה מחמם את האוכל לרבי מידי יום ומכניס לחדר הקדוש וגם מפנה את הכלים. לדבריו, הרבי כמעט ולא היה אוכל כלום, כמו כל אותם קדושי עליון שהיו בקושי אוכלים ומתקיימים מקב חרובים...

הרב גרונר שיער בעצמו שהנה תהיה לו הזדמנות נאותה להתחקות אחר מנהגי הרבי בליל הסדר, לאחר עשרות שנים שהרבי הפסיק לקיים את הסדר בפרהסיה. הוא גם לא ידע היכן הוא בעצמו יערוך את הסדר - האם יהיה זה במקביל מחוץ לחדרו של הרבי במשרדו שלו או אולי קרוב יותר אל הרבי?

למרבה ההפתעה, לאחר שהרבי חילק לכולם את המצות וכולם עזבו את גן עדן התחתון, הרבי פנה לרב גרונר ואמר לו: תניח אצלי את כל דברי המזון ואני אסתדר לבד.

הוא אמר לרבי שבני ביתו אינם ממתינים לו והציע עצמו להיות לרבי לעזר, אך הרבי שלל זאת והורה לו לעשות את הסדר יחד עם בני ביתו.

כשנודע הדבר הרגשנו טעם מרור בליבנו. מי היה מאמין שהרבי - היהודי הקדוש והמפורסם ביותר ברחבי תבל, עורך את הסדר לבדו ובגפו... אך הרבי מצוי בעולמות עליונים ועריכת הסדר לבדו אולי עדיפה לו ולא מחשבותיו מחשבותינו.

•

אחד הדברים המעניינים שזכורים לי מאותו ערב פסח היא השיחה הייחודית שנאמרה לאחר תפילת המנחה בבית הרבי בפרזידנט.

לתפילת המנחה הגיע קהל די גדול שהצטופף בתוך הבית. כשהרבי סיים את הקדישים לאחר תפילת המנחה, הוא הסתובב ובהפתעה החל לומר שיחה בנושא קרבן פסח.

הרבי התייחס לתיבות האחרונות של סדר קרבן פסח "ואם נמצא טריפה לא עלה לו עד שיביא אחר". הרבי שאל מדוע נכנס כאן דין שאינו מסדר ההקרבה? וגם מדוע לא נכתב דין זה מיד בתחילת הסדר כשעוסקים בשחיטת הפסח?

הרבי ביאר בהרחבה את הישוב לשאלות אלו ובסוף השיחה הרבי לימד את ההוראה בעבודת ה' שגם אם בזמננו מקריבים בשפתינו את הפסח ונחשב כאילו מקריבים ממש, עדיין אנו בגלות ואין בנו העליה הנדרשת עד "שיביא אחר", כשהכוונה להקרבה שתתקיים בבית המקדש השלישי בפועל ממש. הדברים יצאו לאור בליקוטי שיחות בחלק ל"א.

את השיחה הזו הרבי אמר בחיות מיוחדת ובהתרגשות גדולה. כיון שלא היה סטנדר, הרבי אמר את השיחה בעומדו ליד הבימה כשהוא נשען עליה בעת השיחה. הרבי התחיל את השיחה בעיניים פתוחות. הצפיפות הלכה וגדלה מרגע לרגע מחמת שבאו עוד אנשים להיות נוכחים באמירת השיחה.

כיון שעמדו מאוד קרוב לרבי ובצפיפות רבה, כנראה הפריע הדבר לרבי והרבי עצם את עיניו והמשיך את השיחה בעיניים עצומות ובהתעוררות גדולה.

המעמד הזכיר אמירת מאמר שהיה נאמר בעיניים עצומות וכאילו הרבי נמצא בעולם אחר.

השיחה הסתיימה באמירת שלש פעמים "במהרה בימינו ממש" ו"חג הפסח כשר ושמח".

בסיום השיחה הרבי פקח את עיניו והביט במבט מיוחד על הסובבים אותו, והיו שהגדירו את המבט כאילו שואל את עצמו: היכן אני? ממחוזות עליונים ירד חזרה למציאות הדירה בתחתונים.