ביום רביעי בבוקר נתן התחיל להניח תפילין. אמונים על מנהג חב"ד להתחיל להניח תפילין חודשיים לפני הבר מצוה, הזמנו חברים וידידים לעלות ל'זום' ולציין זאת עמנו.

נתן הניח תפילין, אמר מאמר, שתה מעט לחיים ואפילו שר לנו סולו.

התכנון המקורי היה שנעשה את זה 'אצל הרבי', שם יניח תפילין לראשונה, שם יחזור על פה את המאמר החסידי שמסביר שהקב"ה גם הוא מניח תפילין בדרכו, הוא קושר עצמו אלינו בכל בוקר כפי שאנו קושרים עצמנו אליו. אבל הגיעה הקורונה והשאירה את כולנו בבית.

בין המשתתפים היה חברי הטוב הרב אשר קריצ'בסקי, והוא אמר לי בסגנונו המיוחד 'במחילה, ראיתי את נתן וגם אותך, אבל רוב הזמן רק הבטתי בהוריך מכונסים בתוך מצלמת סמארטפון רחוקה וקטנה'.

משום מה מאוד ריגש אותו את אשר, לראות סבא וסבתא שחוגגים כך במצלמה, ובאחת הוא זרק אותי בדבריו לתיאורו של אבא שלי את ר' מענדל פוטרפס ז"ל, נכנס לבית משפחת וישצקי בצ'רנוביץ של סוף שנות החמישים ופתאום כך באמצע היום עוצם עיניו ושר בקול גדול מלב מתגעגע של אבא את השיר האידישאי: פאפירענע קינדער.

חסיד אגדי היה ר' מענדל. גם אז, בין חסידים רבים שמסרו את נפשם על היהדות, היה הוא מודל וסמל של אומץ ועוצמה, מסירות נפש ודביקות במטרה. אשתו וילדיו יצאו את רוסיה והוא נשאר כדי להמשיך לשמור על הגחלת. מחיר כבד הוא שילם על ההחלטה להישאר מאחורי מסך הברזל, הוא נתפס ונשלח לעשר שנות מאסר ועינוי סיביריות, וכששוחרר לאחר מותו של סטאלין, היה עוד עשר שנים מאחורי מסך הברזל, רחוק מאשתו וילדיו.

היו לו תמונות של הילדים, וכשהיה נזכר בהם היה שר פאפירענע קינדער האב איך, פאפיר איז געווארן פון מיין בלוט און מיין פלייש"  -  ילדים מנייר יש לי, בשרי ודמי, נעשו נייר.

הוא ידע שטוב להם, טוב היה שילדיו יצאו מרוסיה. טוב שהוא נשאר מאחור, כי היה עליו לעשות למען היהדות הנרדפת. הראש הבין שכך טוב, אבל הלב, הלב התפוצץ מגעגוע ומתוך כך זעק הוא: אוי, גא-טעניו זיסער, האב רחמנות אויף מיר, איך וויל מיינע קינדער, נישט קיין שטיקל פאפיר – אוי אלוקיי האהוב, רחם נא עלי, אני רוצה את ילדיי ולא חתיכת נייר.

אשר, חברי הטוב, הזכיר לי את התיאור הזה לא רק כי הורי היו שם רחוקים וקרובים, אלא גם כי ילדיי שנשארו בארץ היו שם קרובים כל כך אך גם רחוקים. הפעם הם אינם פאפירענע קינדער כי אם אלקטרונישע קינדער, ילדים אלקטרוניים יש לנו, לכולנו. אני מול הורי וילדי מולי, ועוד מאות ואלפים זוכים לראות ולשמוע את ילדיהם ואת הוריהם רק באמצעים אלקטרוניים בימים טרופים אלו.

גם אנו לרגעים מתגעגעים, וככל שעוברים הימים ובאים החגים הגעגוע גובר והלבבות רועדים. אני נזכר בו בר' מענדל וחושב על כך שהוא לא הסתיר את הגעגוע שלו, הוא לא הדחיק את הכאב שלו. ההיפך, הוא נתן לו מקום, הוא זעק אותו בקול גדול וגם התפלל.

 •

גם אני הקטן מבקש בזאת לזעוק ליושב במרומים:

אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך.

אבינו מלכנו, שלח רפואה שלמה לחולי עמך. ובכלל, הגיע חג הפסח וזה הזמן לקיים את הפסוק: וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי