ביום שלישי בערב, החליט ר' יוסף יצחק זילברשטרום, תושב שיכון חב"ד בלוד, כי ברצונו ללכת לנחם אבלים בבאר-שבע בבית משפחתו של החייל שנהרג בתחילת השבוע ברצועת עזה, במסגרת שליחות שלדבריו קיבל בשעתו מהאדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל לנחם את הורי החיילים שבניהם נספו.

"אין לי מושג מדוע החלטתי לעשות זאת דווקא ביום שלישי, אבל בשעה חמש ועשרה אחר-הצהרים, שאלתי מישהו מתי יש רכבת לבאר-שבע. נעניתי שבעוד רבע שעה יש רכבת. מיד רצתי לתחנת הרכבת בלוד", הוא מספר. כשהגיעה הרכבת נכנס האברך אל הקרון הראשון, אך הקרון היה עמוס בנוסעים. הרב זילברשטרום התקדם אל הקרונות הבאים, אך גם שם היו נוסעים. בסופו של דבר התיישב אפוא הרב זילברשטרום באחת הקרונות האחוריים. ברירת המחדל הזו הצילה את חייו.

"למדתי חומש", הוא משחזר, "מולי ישב יהודי חסידי, אחיינו של הרב דרמר זצ"ל. הוא עלה יחד עמו לרכבת, אך משנוכח לדעת כי אין מקום פנוי בקרונות הקדמיים, התיישב באחד הקרונות האחוריים, במקום בו ישבתי אני.

"לפתע שמעתי צפירה עזרה והרגשתי את הרכבת בולמת בחוזקה. מעוצמת ההדף עף האדם שישב מולי. הרגשנו חבטה עזה אולם הרכבת המשיכה לנסוע כמה מאות מטרים עד שנעצרה לחלוטין. ברכבת השתררה פאניקה גדולה. המפקח פתח את הדלתות וכולנו יצאנו החוצה. שם התגלתה לעיננו הזוועה.

"מצד אחד, כולנו זועקים לקב"ה ומבקשים שייתן רפואה שלמה לפצועים ולהתפלל שלא יהיו עוד אסונות כאלה. מצד שני, פינו מלא שבח והודיה שניצלנו. המצב היה יכול להיות גרוע בהרבה. מי שראה את ההרס בקרונות הרכבת הקדמיים, לא יכול שלא לחוש בנס, שהתאונה הסתיימה עם שמונה הרוגים", אומר הרב זילברשטרום, "מלבד זאת, למרות שהקרונות הקדמיים התהפכו, הרכבת המשיכה לנסוע על אבני החצץ ובניסי ניסים לא איבדה את שיווי משקלה והתהפכה".