ה'זאל' בקזבלנקה שקק חיים באותו בוקר. בחורים התהלכו אנה ואנה. ספרים בידיהם, המיית לימוד בגרונם. קול תורה אפף את המרחב. גם אברהם, מהתלמידים החדשים בישיבה, ישב רכון על ספרו, שקוע בהוויות אביי ורבא. לפתע הונחה יד על כתפו. זה היה ה'מגיד שיעור' הקרוב אליו, הרב עמרם רביבו, שניתק אותו באחת מהלימוד המעמיק.

"שמע אברהם", פנה אליו ר' עמרם במהירות, בלי הקדמות מיותרות, "רוץ ובדוק מה עלה בגורל משפחתך באגאדיר. קראתי כעת בעיתון על אסון כבד שהתרחש בה הלילה. אומרים כי אלפים נספו". הרב רביבו הוסיף כי ככל הידוע לו, ניצולים רבים כבר נסו לקזבלנקה במהירות במהלך הלילה ושעות הבוקר, וכי "הם בוודאי יודעים פרטים".

אברהם זינק באחת ממקומו, מבוהל כולו. "הבנתי כבר אז שמשהו נורא קרה", הוא משחזר בשיחה נדירה עם 'כפר חב"ד' השבוע. "למעשה, כל משפחתי הקרובה התגוררה באגאדיר – אימא ע"ה וארבעת אחיי. באותם רגעים עוד לא תפסתי כמובן אל נכון את ממדי הנזק, המידע היה מעורפל".

סמוך לבניין הישיבה, כעבור דקות אחדות, פגש אברהם במכר תושב אגאדיר שהתגורר לא הרחק מבית הוריו. "אברהם, אל תשאל", חש אליו הלה מיוזמתו, משיח לפי תומו, מבולבל כהוגן. "הבניינים כולם קרסו, מאום לא נשאר כפי שהיה. גם כל משפחתך נספתה בין ההריסות".

שער הכתבה עם ר' אברהם, השבוע במגזין 'כפר חב"ד'

לאותו מכר נדרשו רגעים אחדים כדי להבין עד כמה לא מוצלח היה המשפט שפלט מפיו. הוא הצטער עליו בִּן רגע. אבל כבר היה זה מאוחר מדי. אברהם אוחיון הצעיר, בן עשרים בסך הכול, שהבין כי איבד את כל היקר לו – נפל ארצה מעולף. "אני יודע רק שפינו אותי במהירות מהזירה ושרופא הזריק לי חומר כלשהו כדי שאתעורר ואירגע".

•

כשהאדמה רעדה

שעות לא רבות קודם לכן התרחשה הטרגדיה הקשה ביותר של יהדות מרוקו אי פעם. האסון הגדול ביותר בתולדות חסידות חב"ד אחרי השואה. עד היום נרעדים נימי הנפש של כל יהודי המכיר מעט את מרוקו, בעת שהזכרת מאורע זה עולה על דל שפתיו.

זה קרה אור ליום שלישי, ב' באדר תש"כ, סמוך לחצות הלילה. רעידת אדמה אדירה תקפה את אגאדיר, עיירת קיט בדרום מערב מרוקו הנושקת לחופו של האוקיינוס האטלנטי, והפכה אותה לעיי חורבות. כשליש מתושביה, 15 אלף לפי רוב ההערכות, קיפחו את חייהם. רוב הנספים נקברו חיים. כ-35 אלף בני אדם נפצעו. כמעט כל תושבי העיר נותרו ללא קורת גג.

קהילה יהודית גדולה ומיוחדת, בת כ-3,000 נפש, שכנה באגאדיר עד האסון. כחצי ממנה נמחק כליל בלילה הטרגי. גם ישיבה חב"דית ייחודית לצעירים, 'אוהלי יוסף יצחק ליובאוויטש', שאותה פתחו שלוחי הרבי במרוקו חמש שנים קודם לכן ושבה למדו עשרות רבות של תלמידים – נחרבה כליל בעת רעידת האדמה הקשה, ועשרות מתלמידיה נספו בה.

השמועה על מה שהתרחש בעיר הכתה בתדהמה את העולם היהודי כולו מקצה אל קצה. זעזוע, הלם ותדהמה היו אף נחלתם של אנ"ש חסידי חב"ד הפזורים במרוקו ובשאר רחבי תבל. ימים אחדים לאחר האסון שיגר הרבי מברק מיוחד לרבה הראשי של מרוקו, הרב שאול דאנאן, שבו "יחד עם כל אחינו דמרוקו שליט"א" ביכה את השרפה אשר שרף השם "עושה מעשה בראשית, בקהילה קדישא אגאדיר".

'קבר האחים' של תלמידי ישיבת 'אוהלי יוסף יצחק ליובאוויטש' באגאדיר, כיום

"תפילתנו בהדי צבורא", כתב לו הרבי, "שיגדור השם פרצות עמו בכל מקום שהם והריסותיו יקים בקרוב ממש. ומתוך מנוחה והרחבה יבנו קהילות ומוסדות תורה ומצוה עדי קיום היעוד ובניתיה כימי עולם בביאת משיח צדקנו". הרבי חתם את המברק ב"פריסת שלום אחינו הנאנחים, בכבוד ובברכה", ובד בבד הורה לשלוחים במרוקו להוסיף בתפילה ובצדקה ביום תענית אסתר, שחל בסמיכות לאסון.

בעיצומה של התוועדות פורים בבית חיינו הזכיר הרבי לראשונה בפומבי, תוך שהוא פורץ בבכי, את רעידת האדמה ('את אשר קרהו' באגאדיר – כלשון הרבי). הרבי קרא למנף את האסון לענייני יהדות ורוחניות, ולהכפיל את ספסלי הלימוד בהוספת תלמידים ותלמידות. בהמשך הדברים כרך הרבי את האסון עם מה שהתרחש עשרים שנה קודם לכן, בעת שהגיע כ"ק אדמו"ר הריי"צ לארצות הברית מיד בתחילת השואה האיומה, ואמר שכפי שהדבר הראשון שעשה הרבי הקודם בבואו לארה"ב, היה ההכרזה וההצהרה כי בא להפוך את אמריקה למקום תורה, כך צריכים לפעול אף כעת, ובאופן של 'ופרצת'.

על דאגתו האישית של הרבי ו'טרדתו' עקב המתחולל באגאדיר באותם ימים סוערים, ניתן ללמוד מהמענה למזכ"ל הסתדרות המורים בישראל מר שלום לוין בשושן פורים, שבו מסביר לו הרבי כי אחת הסיבות להתעכבות המענה היא האסון באגאדיר. דברים דומים כתב הרבי גם למר יצחק קורן: "אתו הסליחה שמפני ריבוי הטרדות ולאחרונה גם מסיבת האסון באגאדיר, נתעכב המענה". הרבי מוסיף וכותב לו: "ואף על פי שהידיעות האחרונות מאגאדיר הודיעו על דבר הצלת מספר מסוים מהתלמידים תהילה לא-ל, אבל הרי אפילו נפש אחת מישראל עולם מלא הוא ועל אחת כמה וכמה הרבה מהם, ויהי רצון שלא יהיה לאחינו בני ישראל בכל מקום שהם שום עניינים של עוגמת נפש".

בחזרה לזירת האסון

כשנודע לאברהם אוחיון על האסון – למחרת, כאמור – הוא היה היחיד בישיבה בקזבלנקה שמוצאו באגאדיר. לא במהרה ישב שבעה. במשך כמעט יומיים חקר ודרש אצל מאות הניצולים שזרמו לעיר, מהם רבים שהכיר אישית, מה עלה בגורל בני ביתו. כמעט מכולם שמע את אותה מסקנה. שכלום לא נשאר, שאין הרבה סיכויים. לאחר שזרם הניצולים חדל מלהגיע ובני משפחתו לא הופיעו ביניהם, התייעץ ר' אברהם עם רבני הישיבה, ובהחלטתם פנה לשבת שבעה. זה היה ביום חמישי, יותר משתי יממות אחרי האסון.

ר' אברהם בעת לימודיו בישיבת 'תומכי תמימים' בקזבלנקה'

השמועות שהגיעו באותם ימים מהעיר החרבה סיפרו על עוצר כללי שהוטל על העיר. השלטונות חששו מביזה וממגפות שיפרצו. טענות עקשניות מספרות עד עצם היום הזה אפילו על חטיפת ילדים צעירים באותם ימים מבין ההריסות. חלפו ימים ארוכים עד שהתאפשר לאברהם אוחיון, איש שיחנו, לנסוע לאגאדיר, לנסות לגשש ולזהות את גופות הקרובים אליו.

"הבנתי באופן ברור כבר אז", הוא אומר ל'כפר חב"ד', "שאם לא אסע לשם במהירות ואדאג לפקח מקרוב על מה שימצאו – גופותיהם של בני משפחתי ייזרקו חלילה עם גופות כל תושבי המקום לקבר אחד גדול. לא הייתי אז במצב מתאים לנסיעה, אבל לפתע קיבלתי אומץ, אינני יודע להסביר מנין, והחלטתי לנסוע לאגאדיר. ידעתי שאם לא אהיה שם לא יביאו את משפחתי לקבר ישראל".

>מה גילית באגאדיר כשהגעת אליה?

ר' אברהם נעצר. דומה כי אלו הם הזיכרונות הסוערים ביותר שלו. שנצרבו עמוק כל כך בנפשו. שדיממו אצלו שישים שנה. לא בטוח בכלל שהפצע הגליד מאז. "בוקה ומבולקה שררו ברחובות", הוא מתאר לבסוף. "צחנה נוראה מילאה את החלל. טרקטורים אימתניים הסתובבו מעל ההריסות, הזיזו לבנים, שלפו גופות. איום ונורא. הבניין שבו התגוררתי, כך גיליתי, קרס אל תוך עצמו.

"במהלך אותם ימים זיהיתי את בני משפחתי זיכרונם לברכה. המחזה היה מחריד. הרשויות הניחו גופות רבות זו ליד זו, ומי שהיה שם עבר גופה אחר גופה בניסיון לזהות את הקרובים אליו. חלק מהגופות עוד היו צמודות למיטות. בכל יום חיכינו לטרקטורים, שיביאו גופות נוספות, עד שמצאנו את היקרים לנו.

"אימא ע"ה נסעה חודש לפני האסון לכפר סמוך כדי לבקר את אחיה, ובדיוק בליל הרעידה חזרה לאגאדיר. גם אחותי הנשואה הצטרפה אליה באותו לילה עם בתה הקטנה. כולם נספו. רק בעלה של אחותי, גיסי הצעיר, שלא היה בבית באותו זמן, ניצל. אחר כך פגשתי אותו, באגאדיר ולאחר מכן בישראל.

המכתב הראשון שקיבל ר' אברהם מהרבי, כמעט שנה אחרי האסון

"שני אחיי הקטנים, יצחק וחיים, ישנו ככל הנראה באותו לילה בישיבה ונספו בה. את גופותיהם לא מצאתי. אני מאמין שהם נקברו בקבר האחים עם כל שאר התלמידים שנספו. לפני שנים אחדות התפרסמה בספרו של הרב שניאור זלמן ברגר 'חב"ד במרוקו' – שבו הוא מתאר בהרחבה את אסון אגאדיר – רשימתו של הרב מטוסוב (שליח הרבי ומנהל מוסדות חב"ד במרוקו הרה"ח ר' שלמה מטוסוב. מ"ק) ובה שמות תלמידי הישיבה שנספו באסון. זו הייתה רשימה ששוגרה אל מזכירות הרבי, ובה גיליתי את שמותיהם".

> את הרב מטוסוב פגשת אז באגאדיר?

"כן. למעשה, כבר ביום שלאחר האסון הצליח הרב מטוסוב להגיע לאגאדיר מקזבלנקה. הוא השיג את האישורים הנדרשים ואץ לאזור הישיבה. סייעתי לו באותם ימים כשפינו את הגופות באזור הישיבה. חיפשנו עוד ועוד. בתחילה עוד אפשרו לחפש, אחרי זה סגרו את הכול.

"מצאתי בין ההריסות גם ספרי קודש וכמה חפצים שזיהיתי. הצלתי את כולם".

> היכן ישנת בלילות?

"היה לי ידיד באחד הכפרים הסמוכים, ואצלו לנתי. בבקרים חזרתי מיד לאגאדיר והמשכתי בחיפושים. במהלך החיפושים 'חגגתי' אף את חג הפורים שחל אז. אני יכול לומר שזה היה הפורים העצוב ביותר בימי חיי".

את קרוביו ובני ביתו קבר אברהם הצעיר עם אנשי החברה קדישא ששהו באזור, בבית העלמין היהודי בפאתי העיר. סמוך למקום הקבורה הבחין בקרש כלשהו, נטל אותו וחרט באמצעותו בתוך המלט הטרי את שמותיהם של הנקברים, זיכרונם לברכה. נחסוך מהקוראים את התיאור המחריד מהובלת הגופות אל בית העלמין ומהקבורה עצמה. רק זאת נאמר: לאחר הקבורה, למרות כל ההפצרות, לא חזר עוד אברהם לאגאדיר.

לעולם.

•

שתיקה רועמת

שישים שנה אחרי האסון, ומאות מניצולי אגאדיר החיים בישראל עדיין מתקשים להתמודד עם זיכרונותיהם. המראות הקשים שחלפו מול עיניהם באותם ימים, תחושת האובדן הנוראית שהפכה לחלק מהם, זירת המוות המחרידה שבה שוטטו שוב ושוב, תרים אחר מה שנשאר מביתם ומקרוביהם – עדיין מבעבעים בקרבם. הפצע מסרב להגליד. הרעש, מתברר, לא שכך אצלם מעולם.

במשך שנים ארוכות הם שתקו, ניסו להדחיק. חוקרים רבים מצביעים על דמיון עז בין מאפייני ההתמודדות של ניצולי אסון אגאדיר ובין התמודדות ניצולי השואה. "שתיקתם כובשת ודורסת את מה שעלול לעלות ולבעבע מתהומות הנפש המיוסרת, הממאנת להינחם על האובדן", כתבה ד"ר אורנה בזיז, בעצמה ניצולת רעש האדמה, ששימשה מרצה בכירה לספרות במכללת דוד ילין, בספרה הדוקומנטרי 'הגדת אגדיר – העיר ושברה'. "ברוב המקרים הם הדחיקו את הטראומה", הוסיפה. "אולי מפני שריכזו את כוחותיהם בהישרדות. הם היו חייבים לחסום את האימה. לא פתרו דבר והניחו לחיים להוליכם. אלה שהצליחו בחייהם החדשים ואלה שלא צלחה דרכם החדשה, אלה שהתאבנו ואלה שפרצו בבכי בכל הזדמנות – כולם שתקו".

עם ידידו ר' מאיר מזרחי, בשיכון חב"ד בלוד

גם הרה"ח ר' אברהם אוחיון, מתושביו הוותיקים של שיכון חב"ד בלוד, שציין לא מכבר את יום הולדתו השמונים לאיוש"ט, שמר כל השנים על שתיקה. שתיקה סמיכה, מעיקה. מעולם לא סיפר את סיפור חייו הרצוף השגחות פרטיות – בהיקף נרחב ועל כל הפרטים, קומה אחר קומה. אף לא לבני ביתו. בוודאי לא בכל הקשור לאסון חייו באגאדיר, שבו איבד את אמו וכל אחיו.

השבוע הוא נעתר לראשונה לשוחח עם 'כפר חב"ד'. אין זה ריאיון עיתונאי רגיל. יהודי פשוט הוא ר' אברהם, 'מרוקאי' שורשי אמיתי המקדיש את כל עיתותיו לתורה וחסידות. התיאורים קשים עליו, יכולות הביטוי שלו בעברית קולחת מצומצמות. את הריאיון אנו מקיימים בליווי בנו הבכור, הרה"ח ר' חיים אוחיון, הפועל בשליחות הרבי בקרב ילדי צ'רנוביל. ר' חיים מסביר לנו את מה שבין השורות, את הניואנסים שרק הוא מבין. ואולי זו ההזדמנות להודות לו, באמצע היריעה, שלא כסדר המקובל, על העזרה הרבה ועל נכונותו בכל עת מצוא לסייע בהעמדת דברים על דיוקם, בשיחות רבות שקיימנו, בשאלות חוזרות ונשנות בשעות לא שעות, לתועלת הקוראים.

סיפורו של הרב אברהם אוחיון, מגיל ינקות ועד שנות שיבה לאורך ימים ושנים טובות, דרמטי בכל קנה מידה. רצוף בהשגחות פרטיות מופלאות. תחנות חייו נפגשו לא אחת, ולמעשה בכל צומת בעל משמעות, בחסידות חב"ד וברבי נשיא דורנו. הוא היה ילד מרוקאי שגדל בכפר נידח, רחוק מהווי יהודי תוסס ופועם, שנכנס בדרך לא דרך לישיבה חב"דית באגאדיר ולאחר מכן בקזבלנקה, והפך לבר-אוריין בכל איבריו. הוא היה נער יתום שאיבד את כל בני משפחתו, עלה לארץ לבדו, ברח מהקיבוץ הישראלי לכפר חב"ד והיה לאחד ממקימי שיכון חב"ד בלוד. הוא היה אברך מדוכדך שהאסון הכבד שעבר עליו בשנות חורפו חזר אליו בפתאומיות – והתעקש להתגבר על הקושי ולהעמיד דור ישרים מבורך שילמד "דווקא בחב"ד, למרות כל מה שאמרו החברים הוותיקים".

ר' אברהם זכה לעשרות רבות של נכדים ונינים, חסידי חב"ד ברמ"ח ושס"ה, שלוחי הרבי ומנהלי מוסדות, ההולכים בדרך התורה והחסידות ומקדשים שם שמיים בכל הליכותיהם. אולי זה, במבט לאחור, לדעת המקורבים אליו, מה שסייע לו בנקוף השנים להתגבר על הטראומה ולהתחיל לדבר על מה שעבר עליו.

• הכתבה המלאה, ובה סיפור חייו המלא של ר' אברהם - מתפרסמת השבוע במגזין 'כפר חב"ד'