הרב מנחם ברוד
בימים האחרונים אני מוצא את עצמי במצב מוזר. אני מתריע לפני חבריי וידידיי על הצורך להיזהר ולציית להוראות, ונתקל בתגובות מגחכות.

היו ששאלו מה אני מבוהל כל כך. אחרים טענו שאני מגזים.
ובכן, אינני פחדן באופיי. אינני היפוכונדר. אני משתדל להיות שמח, לבטוח בקב"ה ולהאמין שיהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה.

אבל אני קצת עוקב אחרי הנעשה בזירת המאבק בקורונה, ברחבי העולם ובארץ, וברור לי לגמרי שזה לא משחק. זו מחלה שהורגת אנשים, והיא מסוכנת במיוחד לבני-אדם מבוגרים.

ראו מה קרה בסין, עד שנקטו אמצעים תקיפים מאוד לבלימת התפשטות המחלה. ראו מה קורה עכשיו באיטליה ובספרד. מאות בני-אדם מתים בכל יום. מדינות שלמות בסגר מוחלט.

אתם באמת חושבים שהממשלה הייתה מחליטה סתם כך לסגור את כל מוסדות החינוך, התרבות והפנאי, לבטל חתונות ובר-מצוות, ולפגוע פגיעה כל כך קשה בכלכלה ובסדר החיים השגרתי? אולי הם בכל זאת מבינים משהו?

אולי ההוראות שניתנו לציבור נועדו להציל חיים כפשוטו, למנוע את התפשטות המחלה, למנוע את קריסת שירותי הבריאות, למנוע הידבקות של אנשים מבוגרים?

איך אפשר בקלות דעת לזלזל בהוראות האלה ולהמשיך להתנהג כאילו כלום לא קרה, כאשר בכל יום מגיעים עוד ועוד דיווחים הממחישים את חומרת המצב?

ואם היה נדמה למישהו שזה רחוק מאיתנו – עכשיו אנחנו יודעים שיש חולים מריכוזי חב"ד המאושפזים בבית רפואה. אנחנו רואים מה קורה בקראון הייטס, שבה לא ננקטו אמצעי הזהירות, והמגיפה משתוללת, וחסידים מבוגרים שוכבים בטיפול נמרץ.

וגם אם כפי שכולנו מקווים, כל הנדבקים בנגיף בע"ה יחלימו, האם הייתם מאחלים למי מיקיריכם שיבלה 4-6 שבועות, כולל חג הפסח, בבית רפואה? האם הייתם רוצים שמאות אנשים ייכנסו לבידוד, לא יוכלו לעבוד ולהתפרנס?

בדיוק למניעת המצב הזה נועדו ההוראות. תבינו, יכול להיות שאתם נושאים את הנגיף בלי שתדעו, ואתם מדביקים אחרים, שבעבורם זו סכנת חיים. אבל אם תשמרו על ההוראות, ההדבקה תהיה בתחום של עשרה אנשים בלבד. ואם תקפידו על מרחק של 2 מטרים בין אדם לאדם – אולי גם ההדבקה הזאת תימנע.

אם תתפללו במניין של 10 אנשים ואחר כך יתברר שמישהו מהם נדבק – ייכנסו רק 10 אנשים לבידוד ולא 100 או 200 איש.
אלה דברים פשוטים ומובנים כל כך, שקשה לקלוט מדוע יש המזלזלים בהוראות.

לדעתי כולנו חייבים לנקוט פעולה תקיפה כנגד מפירי ההוראות. אמנם אנחנו חסידי חב"ד, ודרכנו דרכי נועם, מתוך חיוך וחיבה, אבל יש מצבים שמחייבים לצעוק.

כשאנשים נשארים בבניין שבו בוערת שריפה – לא מחייכים אליהם אלא צועקים עליהם שייצאו.

אם אנשים לא מצייתים להוראות – צריך לצעוק עליהם ולגעור בהם. כמובן שראוי לבקש תחילה בנחת ובחביבות, אבל אם זה לא מועיל – לצעוק. כן, לצעוק ולגעור. לא לאפשר לאנשים לסכן חיי אדם!

שכל אחד ייקח אחריות לא רק על עצמו, אלא גם על סביבתו. זוהי אהבת ישראל אמיתית.
תפעלו כפי שהייתם פועלים אל מול נהג המשתולל בכביש. כפי שהייתם פועלים מול אדם שהיה נכנס לבית כנסת עם מרסס רעל ומתיז לכל עבר. כפי שהייתם נאבקים למנוע כל סכנה מהציבור.

חייבים להפוך את הפרת ההוראות לבלתי לגיטימית. שמפירי ההוראות יידעו שייתקלו בתגובה חריפה מהציבור ובמחאה נמרצת. וככל שיותר ויותר אנשים יגיבו ויתבעו את יישום ההוראות, הם ייראו פחות כעופות מוזרים, אלא כאנשים אחראים ואכפתיים, שדואגים לחיי אדם.
צריך להמשיך להתפלל במניין – אבל במניינים קטנים. צריך לקיים שיעורים – אבל במסגרת ההוראות. צריך לפתוח כיתות בבתי הספר וכדומה לצורך המניינים והשיעורים.

בהיערכות מתאימה אפשר להמשיך את החיים, ובכלל זה החיים התורניים והחסידיים שלנו – ועדיין במסגרת ההוראות, תוך הגנה על המבוגרים ועל מי שבקבוצות הסיכון, לבל ייפגעו ח"ו.

עלינו לעשות הכול שכולנו נעבור את התקופה הקשה במינימום פגיעה בשלומם ובבריאותם של יקירינו, והאחריות מוטלת עלי ועליך, על כל אחד ואחת מאיתנו.