הפרשה שלנו עוסקת בסיפור כואב ועצוב, כאשר משה רבינו שלח קבוצה מובחרת של שנים עשר מרגלים, שילכו לראות את המצב בארץ כנען – ארץ ישראל, והמטרה היתה שהם יחזרו עם תמונת מצב שלאורה יתכוננו לכיבוש הארץ על ידי בני ישראל.

למרבה הצער, המרגלים לא עשו רק את מה שהתבקשו – למסור דיווח ותמונת מצב מפורטת מהמצב בארץ, אלא הם גם הוסיפו את חוות דעתם האישית. הם לא הסתפקו בסיפור 'טכני' ו'יבש' על המתרחש בארץ – אלא הוסיפו גם את המסקנות שאליהם הגיעו, והם – שאין אפשרות לכבוש את הארץ. יושבי הארץ גדולים, ענקים וחזקים, ולא כדאי לעם ישראל להתחיל אתם – טענו המרגלים בלהט. לדבריהם, תוכנית הכניסה לארץ מוטעית, כי "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו".

המרגלים הסיתו את העם נגד ארץ ישראל ומשה רבינו, והדבר נחשב להם לחטא חמור. וכאן, תוך כדי שהתורה מתארת את דבריהם של המרגלים נגד כיבוש הארץ, מספרת התורה פרט מעניין:

מתוך שנים עשר המרגלים שהלכו לארץ ישראל, שנים כן נשארו בנאמנותם למשה: כלב בן יפונה ויהושע בן נון. שני אלו חלקו בכל תוקף על דברי יתר המרגלים, ואמרו שדבריהם אינם נכונים, ובכחו של הקב"ה אפשר לעשות הכל, כך שאם הקב"ה אומר ללכת לארץ ישראל – יש ללכת מבלי לחשוש.

ובדברי חז"ל מתואר 'טריק' מיוחד ומוצלח שהשתמש בו כלב בן יפונה, כדי להשתיק את העם ולהשמיע את הדיעה האמיתית. תוך כדי שהמרגלים האחרים דיברו נגד משה רבינו ואמרו שתוכניתו בדבר כיבוש הארץ מוטעית, פנה כלב אל כל העם ואמר להם : "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם"?! האם רק זה מה שמשה רבינו עשה לנו?

המון העם ששמע עכשיו דברים מה'אופוזיציה' של משה, בטוח היה כי כלב בא להוסיף ולדבר נגד משה, הוא בא להוסיף עוד דברים שליליים על משה שלא נשמעו עד כה. מתוך סקרנות והתעניינות השתתקו כולם כדי לשמוע את החדשות ה'עסיסיות', וכלב המשיך בדיוק בכיוון השני:

"והלא קרע לנו את הים! והוריד לנו את המן! והגיז לנו את השלו!" – הווי אומר: משה רבינו עשה לנו ניסים גדולים ועצומים, הוא קרע את ים סוף בפנינו, הוא דאג לנו למן טרי היורד בכל בוקר מן השמים, ואפילו כשביקשנו בשר – גם זה ניתן לנו בדמותם של ה'שלוים', עופות גדולים ושמנים שהגיעו אל המדבר בשביל בני ישראל.

לאחר שמשה רבינו עשה לנו כאלה ניסים, המשיך כלב, הרי שעלינו ללכת בעקבותיו באש ובמים. אין לנו מה לחשוש מפני הכניסה לארץ, כי אם משה רבינו הולך עמנו, הרי ש"עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה", וכפי שמסביר רש"י: "עלה נעלה אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם – נצליח בכל דבריו"!

בתוך הדברים החמורים שנאמרו באותו זמן נגד משה רבינו, היו דברי כלב – שכולם הקשיבו להם בסקרנות מתוך מחשבה שהוא הולך לדבר נגד משה – נקודת אור חשובה. כלב הציג את עצמו כאילו הוא בא לדבר נגד משה, ובזכות זה ניתנה לו ההזדמנות להשמיע דברים נכונים ואמיתיים בדבר חובת הציות למשה רבינו בכל אשר יאמר.

ב.

כפי שאמרנו, הרי מתוך המרגלים היו שנים שלא הצטרפו ל'מרד' הכללי: כלב בן יפונה ויהושע בן נון. אולם מי שהצליח להשתיק את הקהל ולהשמיע בתוך כל ה'רעש' את הדיעה האמיתית – היה דוקא כלב. לא יהושע בן נון – אלא דוקא כלב בן יפונה. מדוע באמת כלב הצליח בענין זה יותר מיהושע?
נקודת הענין היא, שלמרות ששני אלו – כלב ויהושע – ניצלו מהצטרפות לעצתם הרעה של המרגלים, הרי שהיה ביניהם הבדל:

יהושע ניצל בזכות תפילתו של משה רבינו. חז"ל מספרים, כי עוד קודם שהלכו המרגלים חשש משה מפני האפשרות של תוצאה שלילית, והתפלל במיוחד על תלמידו יהושע שיהיה לו את הכח לעמוד בניסיון ולא להצטרף לחבריו. זהו הפירוש בכך ש"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" – "התפלל עליו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים". השם "יהושע" הוא רמז לתפילתו של משה, שה' יושיע את תלמידו מעצת המרגלים.

אולם ביחס לכלב לא היתה תפילה מיוחדת של משה רבינו. בזכות מה היו לו את הכחות המיוחדים לעמוד איתן ולא להצטרף לחבריו המרגלים? כלב התייגע על כך בכחות עצמו, בהשקעה אישית. כאשר ראה כלב שהענינים אצל חבריו 'מתחממים', הוא הלך אל קברי אבותינו אשר בחברון, במערת המכפלה, והתפלל שם לקב"ה "שלא יהא ניסת לחבירו להיות בעצתם". הוא זכה לעמוד בניסיון לא בכח עזרה של מישהו אחר – אלא בכח תפילותיו שלו במערת המכפלה. התפילות שלו הם שעמדו לו בעת הניסיון.

לכן אנו מוצאים לאחר מכן, שהתורה נותנת שבח מיוחד לכלב דוקא – ואינה מזכירה את יהושע: "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותי אל הארץ אשר בא שמה, וזרעו יורישנה". מדוע השבח מגיע רק לכלב – ולא ליהושע, שגם הוא עמד בניסיון ולא הצטרף לעצת חבריו המרגלים?

אלא שהם הם הדברים: ליהושע לא מגיע שבח מיוחד, כיון שהוא מלכתחילה לא חשב חלילה להצטרף לעצת המרגלים, כי תפילתו של משה שמרה עליו והגינה עליו מכל מחשבה רעה;

אולם כלב, לא היתה לו הסגולה המיוחדת של תפילת משה רבינו. והוא אכן הרגיש בעצמו חולשה מסויימת מבחינה רוחנית, היתה לו מלחמה פנימית האם להצטרף לעצת המרגלים או לא. זהו מה שאומר הכתוב: "עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי" – החידוש של כלב הוא שבתוך לבו התחילה להתרקם "רוח אחרת", מחשבה שלילית בדבר הצטרפות לחבריו בעצתם הרעה; ואף על פי כן, מיהר כלב 'לתפוס את עצמו בידים', הלך למערת המכפלה להתחזק ולהתפלל, ומתוך התחזקות אישית זו – ניצל מעצת המרגלים.

לכן גם מי שהצליח להשתיק את העם אל משה היה דוקא כלב, שכן אצלו היתה הדביקות במשה תוצאה של יגיעה מאומצת מבחינה נפשית – ובענין זה יש לו יתרון על יהושע, שתפילתו של משה שמרה עליו והוא לא היה זקוק להילחם ולהיאבק עם יצרו הרע.

ג.
ומה שאנחנו לומדים מכל זה – הוא, שכאשר יהודי מרגיש חולשה רוחנית, הוא חש שמלחמת היצר חזקה עליו וקשה לו להתמודד עמה, מיד עליו להתעשת ולרוץ להתחזק ב'קברי צדיקים', לחזק את הדביקות בצדיקים, נשיאי ישראל, שבכח ההתקשרות והדביקות עמהם, הבאה לידי ביטוי מיוחד בהשתטחות על קבריהם ותפילה שם, ניתנים הכחות לגבור על כל המאבקים הפנימיים ולהצליח במלחמת היצר.

וגם מי שקברו של נשיא הדור רחוק ממנו, והוא אינו יכול להגיע לשם במהירות שיא – ידועים דברי הבעל שם טוב, שאותה פעולה שנפעלת על ידי השתטחות על קברו של הצדיק, אפשר לבצע על ידי הלימוד בתורתו. כאשר לוקחים ספר של הצדיק, של הרבי, ולומדים מתורתו – זה מחזק את הקשר אתו, בדוגמת הקשר שנוצר על ידי השתטחות על קברו, וכך זוכים להתחזק ולשמור מכל משמר על הדרך הנכונה, בדרכו של משה רבינו, לא מואסים חלילה בארץ ישראל, ושומרים עליה חזק בשלימותה עד בוא הגואל מיד.

מעובד לפי: 'אור החיים' הק' פ' שלח יד, כד. לקו"ש חלק ח ע' 90-91. שיחת ש"פ שלח ה'שי"ת (תורת מנחם ח"א ע' 108).