כשהרבי דחף מטבע לתוך ידי ואמר: "א-פ-ריי-ל-עכ'ן פ-ור-ים"
בשבועות האחרונים סיפרתי על נסיעתי לרבי, יחד עם הצלם האילתי בנימין גמליאלי, בסוף חודש שבט תשנ"א.
כשעמדתי לשוב למקום השליחות - לאילת, היה זה ביום רביעי כ"ט שבט, ערב א' דראש חודש אדר. בסיום תפילת שחרית נעמדתי בפינה שמול הדלת האחרונה בחלק האחורי של בית המדרש, שם היו נוהגים לעמוד מי שחפצו לקבל את ברכת הרבי בצאתם לדרכם. יחד עמי עמדו אנשים רבים שהגיעו לכ"ב שבט, וחזרו עתה איש איש לדרכו ולמדינתו.
הרבי נהג לברך את כל העומדים בברכת הדרך המסורתית: "פארט גזונטרהייט און מ'זאל הערן בשורות טובות" [-סעו לשלום ונשמע בשורות טובות]. התפילה הסתיימה והרבי מתקדם לעבר היציאה במהירות ועוד רגע אקבל את ברכת הדרך.
לפתע נגש אליי חבר כיתה מילדות, ושאל אותי: מתי אתה נוסע? עניתי לו שנסיעתי מתוכננת לקראת הצהריים. הלה אמר לי: כדאי לך לקבל את ברכת הדרך כשהרבי יוצא למקוה לטבול, לפני הליכתו לאוהל בערב ראש חודש, שכן אז אין קהל גדול והברכה תהיה יותר אישית.
שמעתי לעצתו ונמלטתי מיד מן המקום, כדי שאוכל לקבל את ברכת הרבי מאוחר יותר.
ואם תתמהו מה בכך שמקבלים מהרבי ברכת פרידה פעמיים? התשובה היא שעל פי צוואת רבי יהודה החסיד אסור להיפרד פעמיים (כמו שכותב רבי יהודה החסיד בצוואתו שאסור לשוב לביתו אם כבר יצא לדרך).
כשהרבי עמד לצאת למקוה, לטבול לפני הליכתו לציון, עמדתי בסמיכות לחדרו ביציאה התחתונה לרחוב איסטערן פארקווי, ויחד עם עוד מספר מצומצם של אנשים אנו עומדים וממתינים שם, ומתכוננים בכל רגע שתפתח הדלת ונקבל את ברכת הרבי לברכת הדרך. והנה חולף לפניי שוב אותו חבר ילדות, שייעץ לי בבוקר, ושואל אותי פעם נוספת למועד נסיעתי.
אמרתי לו כי הטיסה היא בסביבות שלוש אחר הצהרים. הוא שוב ייעץ לי להמתין, עד שהרבי ייצא לאוהל - משום שאז מספר המתברכים הוא עוד יותר קטן והתחושה היא עוד יותר אישית.
שמעתי בקולו ומיד קפצתי ממקום עמדי והבטתי מרחוק על אלו הנוסעים לארץ ומקבלים את ברכתו של הרבי שבירך אותם ב"פארט גיזונטרהייט און מ'זאל הערן בשורות טובות".
הרבי חזר מהמקווה והתכונן לקראת הנסיעה לאוהל לציון. בעוד כמה דקות הרבי ייצא ואזכה לברכתו. הזמנתי את המונית שתיקח אותי לשדה התעופה, ובקשתי מהנהג שיעמוד ב-770 עד לצאת הרבי. המזוודה היתה במונית ואני ממתין בקוצר-רוח לצאתו של הרבי.
בשונה מהבוקר, אז המתינו עשרות איש לאחר תפילת שחרית, ובשונה מיציאתו של הרבי למקוה אז עמדה קבוצת אנשים קטנה - עתה עמדתי לבדי, וההתרגשות גאתה. מכוניתו של הרבי, הנהוגה בידיו האמונות של הרב קרינסקי, נכנסה אל תוך החניה הקרובה לדלת, כשחרטומה פונה ליציאה.
הדלת נפתחה והרבי יצא.
מיד רצו מכל הפינות ילדי 'צבאות השם' לעבר הרבי לקבלת צדקה. הרבי הכניס את ידו לחיק מעילו, הוציא חופן של 'ניקל'ס' וחילק מטבעות לצדקה לכל הילדים. לכל אחד ואחת נתן מטבע בתשומת לב מיוחדת. כשסיים לחלק להם, אמר המזכיר הרב לייבל גרונר לרבי שאני נוסע לארץ הקודש. הרבי הגביה את עיניו הקדושות והביט בי במבט חודר מאוד. את המטבע האחרונה שנותרה בידו הוא נתן לתוך ידי, אמרתי 'נתן', אבל זה היה הרבה יותר מנתן הוא פשוט דחף את המטבע לתוך ידי, כשהיא מוסטת הצידה כשלושים ס"מ מכוח הנתינה.
ותוך כדי דחיפת המטבע, בחיבה מיוחדת הרבי אמר לי בנוסח שונה לגמרי:
"די נסיעה זאל זיין בהצלחה און א-פ-ריי-ל-עכ'ן פ-ור-ים" [-שהנסיעה תהיה בהצלחה ופורים שמח]. את המלים "און אפריילעכ'ן פורים הוא אמר במנגינה מיוחדת במינה שלא אשכח אותה לעולם. משהו כמו מנגינה של הכרזה.
הרבי היה 'אופגלייגט', ונסע לאוהל במצב רוח מרומם ופורימי, וזכיתי לקבל קורטוב מאותה שמחה והתרוממות.
פעמים אני נשאל מצעירי הצאן התמימים בהתוועדויות עמהם: "מהו הרגע שבו חווית יחס מיוחד ואישי מהרבי".
אני עונה להם, שלמרות שהיו הרבה רגעים אישיים כמו ביחידות או כמה מלים נדירות במכתבים ותשובות, אבל הכל אינו מגיע לחוויה הנוכחית, כאשר הרבי פנה אלי בצורה כל כך אישית ונתן לי את המטבע בכזו חביבות.
לא אשכח גם את הנהרה שהשתפכה על פניו של המזכיר הרב גרונר שצפה במחזה הזה, שהפתיע גם אותו.
וימי הפורים האלו לא יעברו ולא יסופו והימים האלו נזכרים ונעשים. מדי שנה, בהגיע יום כ"ט שבט, אני נזכר בברכתו של הרבי ונכנס כולי לאוירת הפורים ולשמחתה.
•
איש חסיד היה ב-770, שקט ונחבא אל הכלים ושמו הרב יהושע זליג הכהן כצמן ז"ל.
בפעם הראשונה ששמעתי עליו היה זה באחת ההתוועדויות של המשפיע הרב שלום פלדמן, שנזכר בו בערגה בימים שבהם למדו יחדיו. מספרים עליו שפעם רצה הגבאי הרב הארליג להעלותו למפטיר מפאת יארצייט שהיה לו - והוא סירב באומרו: "מפטיר קורא רק הרבי!"
לכבוד יום היארצייט שלו בח"י אדר, אעלה כאן את אשר שמעתי מפי בנו המשפיע הרב יוסף יצחק כצמן.
היה זה בשנת תשמ"ו, שבת מברכים החודש אדר שני, פרשת ויקהל ופרשת שקלים.
בימים ההם היו לרבי כאבים עזים ברגל וההליכה היתה מלווה בהתייסרות נוראה. את התפילות ערכו בזאל הקטן למעלה והכניסו אנשים לתפילה לפי סדר אותיות א"ב. בהגיע יום שבת קודש, הרבי תכנן לרדת למטה לזאל הגדול, הן לאמירת תהילים והן לתפילת שחרית. התמימים ואנ"ש באו לרב גרונר והתחננו בפניו שיכנס לרבי ויבקש בשמם שהרבי יתפלל למעלה, בזאל הקטן. לאחר שלא יכל לעמוד בפניהם, נכנס לרבי ואכן הרבי אישר את בקשתו ואמירת התהילים והתפילות התקיימו למעלה.
כמדומני שזו היתה הפעם היחידה מאז ומקדם שהרבי לא ירד לתפילה לבית הכנסת למטה, מלבד שנת תשל"ח שהרבי היה ספון בחדרו. יתכן שזו הפעם היחידה שהרבי התפלל שחרית ומוסף בשבת קודש בזאל הקטן למעלה, ויעירו נא יודעי קורות העיתים אם שגיתי.
לקראת ההתוועדות הניחו שולחנות לאורך כל הדרך כדי שהרבי יוכל להישען עליהם ולהפחית את כאב הרגל. וכך, הרבי הגיע להתוועדות למרות כל הקושי. מתחת לשולחן הניחו הגבהה נוחה שהרבי יוכל להניח עליה את רגליו.
באמצע ההתוועדות עלה הרב זליג כצמן, שהיה לאחר שתיית לחיים ברוח דשבת מברכים אדר שני, אל הרבי. בידו אחז כוסית 'לחיים' ואמר לרבי שרוצה לברכו בברכת כהנים. הרבי ניאות והרב כצמן אמר את ברכת הכהנים, ובסיומה בירך את הרבי שיהיה בריא וחזק.
מי שהכיר את הרב זעליג כצמן, הבין עד כמה תעצומות נפש נדרשו ממנו לעלות אל הרבי ולברכו. הוא היה עדין נפש ואצילי באורחותיו ומעולם לא הגביה את קולו או שעלה מעצמו לדבר או להכריז דבר. רצונו לברך את הרבי נבע מהקושי לראות את הרבי מתייסר, ואילולא מעט לחיים ששתה הוא לא היה מסוגל לעשות זאת.
כששב למקומו מעל השולחן, אחד האברכים ניסה לעזור לו לחזור למקומו והוא נפל ארצה או על השולחן. הרבי אמר בקול רם: "יונגערמן, ער איז א-כהן. דארפסט בעטען פום אים מחילה" [-אברך, הוא כהן ועליך לבקש ממנו מחילה].
הרב כצמן התרומם והסתובב לכיוון הרבי ואמר: "איך בין אליין גיפאלע'ן" [-נפלתי מעצמי], הרבי חייך לשמע הגנתו של הרב כצמן על אותו אברך.
לאחר שנים רבות, בשנת תשנ"ח, הרגיש אותו אברך דחף בלתי מוסבר ופנה להרב כצמן ואמר לו: "הרי הרבי ביקש ממני לבקש מכם מחילה ועדיין לא ביקשתי, הלכך מבקש אנכי עתה את מחילתכם".
מעניין שבקשת מחילה זו היתה שבועיים לפני שהרב כצמן לקה אירוע מוחי, ממנו לא קם.
יהי זכרו של הרב יהושע זליג הכהן כצמן ברוך ואורחות חייו החסידיים נר לרגלי יודעיו ומכיריו.
ככל שבועה אני קורה הסיפורים עם תעבון מיוחד. אבל.... כפי הסיפור השבועה במחילת כבודו.... תיקון קטנה בבקשה.
עד תש״כ- כ״א ידועה שהרבי היה מתפלל למעלה רגיל. עד שהבית מדרש למעטה נבנה.
כנראה התכוונתם שהרבי התפלל פעם הראשונה מאז. א גוט שבת און א פריילעכען פורים
אתה מתאר אותו נכון מאוד.
זכורני שבהיותי בחור צעיר הרב אייזנבאך התוועד בשבת ב"מרכזי" בכפר ועשרות רבות של תמימים ואנ"ש ישבו מרותקים מתחילת ההתוועדות עד השעה 900 בלילה כשלוש שעות לאחר מאת השבת. ולאחר מכן ליוו אותו כעשרים תמימים לבית האכסניה שלו אצל אחיו ר' מענדל והמשיך לאחר ההבדלה את ההתוועדות עד 3 לפנות בוקר.
אשרינו שישנם חסידים כיום שמשתפים את הדור הצעיר בזכרונותיהם.
היה פעמים למטה בחצר
כשהיה אורחים