מדי זמן מה המאבקים החילונים-דתיים מצליחים לפלס את דרכם אל סדר היום הציבורי, נדחפים בין הבחירות והמצב הביטחוני, דוחקים לרגע את הכלכלה והקורונה, ותופסים כמה כותרות. אנחנו הרי כבר רגילים לזה: המופע של בני שטיינמץ בעפולה, ערב ההתרמה לעמותה של הרב פירר, טענות על הדתה בספרי לימוד -  אחת לכמה שבועות מגיע סיפור שמנפחים אותו לממדים של "מלחמת דת", ואחר כך חוזרים לעסוק בבעיות אמיתיות. בימים האחרונים מי שעומד במרכז הסערה התורנית, תרתי משמע, הוא ארגון חב"ד.

הפרטים לא ממש חשובים לאף אחד. ואומנם, הפעם מדובר בדוכנים להנחת תפילין, עניין שכמה פוליטיקאים שוליים יודעים שיכול להצית מהומה קטנה, ואולי אף לזכות אותם בריאיון בתחנה ארצית. אני יכול להרגיע אתכם - כלום לא השתנה, שום החלטה חשובה לא התקבלה ואף מדיניות לא עברה רפורמה מקיפה. אז מדוע בכל זאת להזכיר את העניין? מפני שלכל המאבקים הקטנים האלו יש השפעה אחת, והיא הגברה של המתח וקיטוב של השיח. זה הכל. חוץ מזה, יש משהו לא הגון בהתנפלות הזו על חב"ד. קוראים להם "מיסיונרים" ומציירים אותם כרשעים שאורבים לילדים תמימים ומנסים לחטוף אותם ולהמיר את דתם, כאילו מדובר בחיילים של הצאר שמגייסים בכפייה ילדים יהודים מהשטייטל.

כל ישראלי מכיר היטב את חב"ד, את הנוכחות שלהם במרחב ואת מסירות הנפש של הפעילות שהם מבצעים. בטרמינל 3 בנתב"ג, רגע אחרי ביקורת הדרכונים ולפני הדיוטי פרי, ניצב לו דוכן קטן של חב"ד, ומדי פעם אני עוצר שם כדי להשלים מניין. למקום הזה מגיעים כל מיני אנשים, דתיים וחרדים ומסורתיים ואפילו חילונים, שרוצים קצת צידה רוחנית לדרך הארוכה, או מחפשים להעביר את הזמן. תמיד נעים לפגוש את כולם, לקחת חלק במניין שלא היה יכול להתקיים בשום מקום אחר, ולהמשיך איש-איש ליעדו. ואתם יודעים מה? אפילו אם ילד חילוני יראה את האיש עם הזקן עם הרצועות המשונות האלו על ידיו, ישאל את ההורים שלו לפשר העניין, ויזכה לשיעור קטן על מנהג הנחת תפילין או תפילה במניין – איפה פה הבעיה?

מיליוני ישראלים עברו בבתי חב"ד השונים ברחבי העולם, והתקבלו תמיד באהבה ובמאור פנים. הם פגשו שם את השליחים המפורסמים שמגיעים לכל נקודה על הגלובוס כדי לסייע ליהודים. אותם אנשים שמתרעמים על הדוכנים או החנוכיות של חב"ד בתל אביב או ברמת השרון, ימצאו את עצמם בליל סדר בקטמנדו, נפאל, או בסעודת ערב שבת בערבות קזחסטן, או חלילה יזדקקו בשעת חירום לעזרת השליחים, שמתפקדים בתור משרד החוץ, צוות חילוץ או כל מה שצריך כשישראלים נמצאים בצרה.

המערך הזה, שבאמת שאין שני לו בעולם, לא מבקש כסף ולא רוקם תוכניות המרה סודיות, אלא עושה נפשות למען הנושא הכי חשוב לעשרות אלפי החברים בו - יהדות. כשאותם מתנגדים לחב"ד רואים פעילים למען בעלי חיים הם קוראים להם "אקטיביסטים", למפגינים ברחוב הם קוראים "פעילים חברתיים" - אז מדוע הפעילות של חב"ד היא "מיסיונריות", לא פחות?

פעילי חב"ד בדוכנים ברחובות, ב"טנק המצוות", בבתי חב"ד בהרי פרו ובאיי יוון – כולם מציעים קרבה ליהדות. אינספור אנשים עוברים לידם מדי יום, וכששואלים "צדיק, רוצה להניח תפילין?" הם בדרך כלל מחייכים ומסרבים בנימוס. כמה אנשים כבר חזרו בתשובה בגלל שחיילים קיבלו משלוח מנות בפורים? כמה אנשים החליפו את הג'ינס והחולצה בחליפה שחורה בגלל קבלת שבת במנאלי, הודו? מעטים מאד. אז איך מסבירים את ההתנגדות והאנטגוניזם שיש לכמה אנשים, חלקם פוליטיקאים מקצועיים וחלקם חילונים שלא דברו עם חב"דניק מעולם? כנראה שלא צריכים כיפה שחורה וזקן כדי להיות חרדים.