סיפורים שנשמעו בהזדמנויות שונות מהרב לוי אזימאוו, שליח הרבי בפריז

לרגל חודש תשרי תש"ל, סידרו החסידים טיסת צ'רטר מארץ-הקודש לניו יורק (כפי שנעשה גם בעבר). בתום חודש תשרי, כאשר המטוס המריא בחזרה לארץ הקודש, שאל הרבי את המזכירים: "וואס טוט זיך מיט דעם צ'ארטער?" [=מה נעשה עם הצ'רטר?].

המזכירים לא הבינו את כוונת הרבי, שכן לפי ידיעתם המטוס פשוט המריא. רק כעבור זמן הגיעו ל-770 החדשות, שאחד ממנועי המטוס עלה באש במהלך הטיסה ובאורח פלא המטוס הצליח לשוב לניו יורק ולנחות בשדה התעופה בבטחה.

הרבי נתן להם מספר הוראות (כמו לחזור מאמר חסידות בשדה התעופה) ובסופו של דבר הם המריאו למחרת בבוקר.

זהו סיפור ידוע על הצ'רטר, אך פחות ידוע הרקע לסיפור הזה:

הוריי, הרב שמואל ובתיה אזימאוו, היו חלק מקבוצת הצ'רטר (שעצר בצרפת, ושם הם ירדו).

באותו היום, בטרם התעתד המטוס לצאת, ביקרו הוריי אצל הרבנית, יחד עם אחי הרב מענדל - שהיה אז תינוק - ויחד עם סבי הרב בן-ציון שם-טוב.

במהלך שיחתם, שאלה הרבנית: "מתי אתם נוסעים בחזרה?". אבי ענה: "הלילה". השיחה נמשכה, ומספר דקות לאחר מכן שאלה הרבנית שוב: "מתי נסיעתכם חזור?". גם הפעם ענה אבי: "הלילה". הדבר חזר ונשנה בשלישית, הרבנית שוב שאלה מתי הם מתעתדים לחזור, ושוב השיב אבי שבאותו לילה.

כשיצאו מן הבית, דן אבי עם חמיו, הרב שם-טוב, ושניהם הבינו שמשהו איננו כשורה ביחס לנסיעתם, הם אף חשבו שאולי עליהם לוותר על הטיסה הזו. לבסוף הם החליטו לעלות לטיסה, ואז המנוע נשרף...

יש מסרים שונים שניתן ללמוד מהסיפור הזה. האחד, הוא רוח הקודש המובהקת של הרבנית. אולם ברמה אחרת, ואולי עמוקה יותר, זהו שיעור כיצד להיות חסיד.

אנשים שהיו נוכחים בסיאוטציה שכזו, עשויים היו שלא להתעכב על דבריה של הרבנית - מי יודע מדוע הרבנית שאלה שלוש פעמים? מי אומר שיש לכך משמעות? אולם חסידים שהיו קשורים ומעורבים יותר, הבינו שבוודאי יש כאן משמעות עמוקה יותר.

במקרה הזה, רוח הקודש נחשפה זמן קצר לאחר מכן.

אבי סיפר לנו תמיד את הסיפור, כדי להמחיש כיצד צריך לראות מילה של הרבנית.

•

פעם, כשהוריי ביקרו אצל הרבנית, הבחינו במתנה מסוימת שמישהו נתן לה. כשהיו בדרכם החוצה, כאשר הרבנית מלווה אותם לעבר הדלת, אמי אמרה שזוהי מתנה יפה.

הרבנית אמרה: "נישט דאס איז מתנות וואס מיר דארפן" [=לא כאלו מתנות אנו צריכים].

אמי ניצלה את ההזדמנות ושאלה: "מהם סוגי המתנות שהרבי והרבנית יהיו מרוצים בהן?".

הרבנית ענתה: "א שיעור מיט יונגע - דאס גיט נחת רוח" [=שיעור עם נוער - זה מעניק נחת רוח].

•

ראש חודש כסלו תשמ"ח היה זמן של שמחה גדולה בליובאוויטש. פרשת הספרים הסתיימה סוף סוף. משפחתי, כמו חסידים רבים אחרים מכל רחבי העולם, הגיעו לחגוג עם הרבי.

ביום שני ב' כסלו חזרו הספרים, ואמי הלכה מיד לבית וטלפנה לרבנית לאחל לה מזל טוב. הרבנית שאלה אותה מיד: "ווער איז דא?" [=מי כאן (מבני המשפחה)?]. אמי אמרה שכל המשפחה נמצאת כאן, ושאפילו אחותי טסה מפריז.

הרבנית אמרה: "מ'קען מארגען אריינגיין" [=אפשר לבוא מחר].

זה היה משהו מיוחד, שכן מעולם לא ביקרנו אצל הרבנית כמשפחה.

מכיוון שהרבנית ביקשה ש"כולם" יבואו, הבינה אמי שהכוונה גם למשפחה המורחבת, ואחותה - הרבנית סודק, ובעלה הרב נחמן סודק - הגיעו גם הם איתנו.

במהלך הביקור מסרו אבי ודודי הרב סודק דיווח על פעילותם בשליחות. הרבנית לא דיברה הרבה, ורק אמרה מספר מילים במהלך הדברים.

בשלב מסוים אמרה: "איר זאלט וויסן מיר זיינען צופרידן פון אייך" [=דעו שאנו רווים נחת מכם"].

במהלך השיחה העירה הרבנית מספר פעמים: "נו! איצט וועט זיך אנהויבן א נייע תקופה" [נו! עכשיו נפתחת תקופה חדשה].

כעבור מספר חודשים אירע כ"ב שבט...