כבר ביום רביעי, כשנכנסתי לעשות קניות באושר-עד, המאבטח בכניסה הודיע לי שביום שישי הוא איתי ושאל האם הוא יכול להיות 'הסיפתח'.

לחצנו ידיים ונכנסתי לסופר.

בשעה 8:00 ביום שישי, כשפתחנו את הדוכן, מיד ניגש יהודי וביקש להניח. אבל המאבטח שעמד ליד הודיע לו שהוא מתנצל, אך הוא כבר סגר מראש שהוא עושה את 'הסיפתח' היום.

בהמשך מגיע יהודי להניח תפילין ומספר שהנחתי לו תפילין אצלי בעבודה, בשבוע שעבר. לקח לי כמה שניות ונזכרתי שהוא עבר ליד החנות של 'רובר' והצעתי לו להניח.

אחריו מגיע יעקב, שמתנצל שלא הגיע כבר שבועיים בגלל הגשם ומזג האוויר, שהיקשה עליו לצאת מהבית.

פתאום מגיע אהרון אטיאס, מנכ"ל עיריית לוד. הוא מספר לי שהם נוסעים לשבת לצפון, אבל הוא אמר לאשתו שבעקבות מה שקרה השבוע עם עיריית תל-אביב - שאסרה הצבת דוכני תפילין ליד מוסדות חינוך - הוא מוכרח לבוא ולחזק את הדוכן שלנו.

"באתי לכמה דקות, להניח תפילין ליהודי אחד ואני הולך", אמר.

אהרון היה איתנו כרבע שעה ודאג להניח לכמה יהודים. זה היה מרגש ומחזק. הוא גם סיפר לי שקיבל החלטה להגיע פעם בחודש למבצע תפילין.

זוכרים את ששון שהיה מניח רק ב'שבת מברכים'?! אז סגרנו 'דיל' שהוא מניח עד פסח, ובתמורה הוא מקבל ממני סידור מעור עם הטבעה של השם שלו.

הבאתי לו את הסידור, הוא התרגש וסיפר שהוא מתכנן להתחיל ללכת עם כיפה.

יש כמה וכמה יהודים שמגיעים כל שבוע. כשאני רואה אותם, אני נזכר שהייתי מניח להם תפילין עד לא לפני הרבה זמן, והיום הם מניחים בעצמם באופן קבוע, וחלקם אפילו התחילו ללכת עם כיפה.

האמת שהלך השבוע די-קל מבחינה מסויימת. לא הייתי צריך לשכנע יותר מידי אנשים, רובם ניגשו על דעת עצמם, אבל אחרי שסיימתי את השעתיים בדוכן, הרגשתי באופוריה ומותש יותר מהרגיל.

זה הרגיש כמו מלחמה, כל הזמן הייתה תנועה, אנשים ניגשו לחזק ולעודד את הפעילות - וזו הייתה ממש חוויה.

סך הכל הנחנו תפילין ל-27 יהודים וחלקנו 120 ערכות נש"ק לע"נ חמותי נאוה בת חנוך ע"ה ולע"נ שלום דובער בן אפרים ז"ל.