למרות מידת הביטחון המאתגרת כמה מאיתנו ונדרשת מכולנו והחובה לא להתייאש אפילו כאשר חרב חדה מונחת על הצוואר, ולמרות התפילות והציפייה לנס המיוחל, ידענו, לפחות בחלק היותר חומרני של המח, שהסוף כנראה בלתי נמנע והוא קרב ובא.

ובכל זאת אתמול באשמורת הבוקר, שבת שירה, כאשר התקבלה הידיעה, שהתפשטה במהירות ברחבי השכונה, עצב עמוק מילא את לבבות המכרים, הידידים והחברים של פנחס.

 איזו אבידה!

הלב ממאן להאמין שפנחס, האיש והאגדה המהלכת שהיה כל כך מלא חיים ושופע חיוניות, ונגע בלבבות אנשים רבים כל כך, איננו עוד איתנו.

העובדה הזאת פשוט אינה נתפסת. היא כל כך בלתי נתפסת, שרק בשבוע שעבר חלמתי שהוא מתקשר אלי בטלפון ואומר: ׳יוסל, הרבה זמן לא ביקרתי את פינטו, זה ממש לא בסדר, בא נקפוץ אליו׳. וזה היה נראה לי, אמנם רק בחלום, טבעי לחלוטין שכן פנחס האמיתי הוא הדומנינטי והתוסס, לא זה ששוכב שם ל״ע חסר אונים.

פנחס יחסר לכולם בכלל ולחבריו ולבני משפחתו בפרט, בכל כך הרבה רבדים ותחומים. הוא יחסר בנוף האנושי של 770, בהתוועדויות השבת שהיו בבת עינו בחדר שני ובחדר הישיבות - ה׳קונפרענס רום׳, למעלה שם הוא נהג לערוך התוועדויות ביומי דפגרא.

הוא יחסר במשרד שממנו הוא חלש על מערכות המחשב של המוסדות הרשמיים, ובנוסף לכך גם פתר משם תקלות וקריסות מחשב של עשרות חברים וקרובים ברחבי העולם שפנו אליו מסביב לשעון. והוא, כרגיל, נענה לכולם. שלא לדבר על כך שהוא יחסר לאחיו ואחיותיו וכל בני המשפחה שאהבו אותו כל כך.

והוא יחסר והוא בעצם כבר עכשיו חסר לי באופן הכי אישי בעולם.

כי פנחס היה המון דברים אבל עבורי בעיקר חבר נפש ואח!  חבר שהיה שם לצידי לאורך עשרות השנים האחרונות. הייתי רק בן כ-16 כשהכרנו לראשונה. הגעתי לחודש תשרי לרבי. הוא היה כבר בן 23. ועבד בהנחות בלה״ק שהיה אז בשלב ההתבססות שלו הראשונית שלו, בהדפסת השיחות של הרבי. וכשהוא היה רוכן שם עם אצבעות מוכתמות ושחורות מתערובת של גריז ודיו על המכונה, ומפרק לפעמים את הקרביים שלה כדי לפתור איזו בעיה מכנית שצצה ומונעת את המשך ההדפסה ולא מניח לעניין עד שהתקלה הייתה באה על פתרונה, אנחנו, כלומר שולם, מנחם ואני, היינו מדברים איתו. ולהפתעתנו, למרות פער הגילאים, גילינו שאנו מה שנקרא ב׳אותו ראש׳ כמעט בכל התחומים.

הוא היה ׳משוגע׳, במובן הטוב של המילה, והוא אהב והכיר מוסיקה מסוגים שונים, והוא הבין לגמרי, ובניגוד לאחרים שכלל לא התייחסו אל צעירים מהם, את הראש שלנו. היה לו חוש הומור מטורף, ויכולת חיקוי שלא נופלת מהמקור של דמויות מצחיקות שהיו מפילות אותנו מ׳ריצפה לכסא׳. הוא דיבר איתנו בגובה העיניים ועשה הכל כדי להנעים עלינו את הזמן בחודש הזה שבו היינו מנותקים מהבית, הרבה לפני עידן הסלולרי והוואטצאפ.

אפשר לומר שזאת הייתה תחילתה של ידידות שהפכה לחברות מופלאה שנמשכה לאורך כמעט 40 שנה עד ההתמוטטות שלו בחג הסוכות האחרון שממנה הוא לא קם. אבל מכיוון שאצלנו לא מספידים, אספר רק כמה דברים שעוברים לי בראש, ומי שרוצה יוסיף סיפורים משלו, שהרי פינטו היה הרבה דברים להרבה אנשים:

בימי עבודתו במסעדת ׳עס און בענטש׳ המיתולוגית הוא היה מכין לנו סנדוויצ’ים. לכל אחד מאיתנו את הכריך הספציפי שהוא אוהב ומשלם על כל מכספו. כשאנו, בחורי הישיבה הדלפונים, מסתפקים בליקוק האצבעות משארית החרדל על הפסטרמה).

או בימים שחיינו יחד חבורה מצומצמת של ישראלים באמצע שנות השמונים, באחד המרתפים בשכונה. בכל סופשבוע פינטו היה מגיע עם המשכורת שלו, ומכריז שהכסף נמצא במעטפה במגירה שבשידה בחדר השינה. וכל מי שצריך כסף למטרה כלשהי שיטול משם.

וסיפור אחד נוסף שמוכר אולי פחות כי לא היו לכך עדים מעבר למעורבים בו, על הילדה היתומה שהוא גילה שהיא לא משתתפת במסע השנתי לאוקראינה וישראל בגלל העדר תקציב ׳פעוט׳ של 5000$.

פנחס לא היה מוכן להשלים עם זה. הוא לא נח ולא שקט, והפך את העולם. הוא לקח הלוואות ומקדמות למשכורת, עד שהוא השיג את מלוא הסכום והילדה המאושרת השתתפה בטיול. ואת כל זה הוא עשה בשקט. מבלי שאיש שאינו קשור לעניין ידע על כך.

היו לנו אלפי שעות משותפות יחד. השבתות בבית, נסיעות קרובות ורחוקות במשאית, ארוחות גורמה שהוא אהב להכין ממוצרי יסוד עם המון חריף, (לקמון שהוא נהג לפזר על חלק מהמאכלים באופן אישי לא הצלחתי להתרגל).

לא עבר כמעט יום שבו לא דיברנו, וגם היום כארבעה חודשים לאחר ההתמוטטות, היד עדיין נשלחת כמעט מאליה אינסטינקטיבית אל הטלפון בדרך מהעבודה לשיחה הקבועה עם פינטו, ונשמטת מיד בחזרה, עם ההכרה הלא נתפסת, אך גם בהירה באכזריותה, שהוא כבר לא זמין. לעולם.

פנחס היה עוזב את כל עיסוקיו ומתייצב בבית מיד לאחר כל הצטרפות תינוקת חדשה למשפחה. הוא היה מערסל את התינוקת לפעמים במשך שעות ארוכות כשרק אני שם לצידו, כאילו שהוא הסבא של הילדים, מרעיף עליהם, גם כשהם גדלו, אהבה אינסופית. הילדים שלי כמו גם של כמה מחבריו אהבו אותו אהבת נפש והאבדן שלו היא פצע פעור  בחייהם.

כל מה שדרש מיומנות מקצועית וכשרון במלאכת כפיים, מהרכבת לול תינוקות, או מערכת אלקטרונית או מחשב חדש, היה מחכה לו. כל מה שנראה בלתי אפשרי, הרד דיסק שנשרף שמחק חומרי עבודה באופן שנראה גם לאנשי מקצוע אבוד ובלתי הפיך רק היה מדרבן אותו להתעקש, לפרק הכל לגורמים, ולחבר הכל מחדש עד שהחומר היה ניצל ומשוחזר. כך היה פעם עם המחשב שבו היה עבודה מושקעת של ר׳ יואל כהן שיחי׳, חודשים ארוכים ואולי אפילו שנות עבודה היו יורדים לטמיון. פנחס לא וויתר. ולאחר כמה לילות החומר ניצל.

כל כך מוכשר הוא היה, מבריק ורגיש וכמהה לאהבת אמת ובכלל לאמת כלשהי בעולם שלדעתו היה מלא בעיקר בהרבה שקר.

•

והיה עוד דבר אחד עיקרי בחייו שמילא את עולמו, הדבר היחיד שהיה כולו אמת: הרבי!

לא באופן פילוסופי, ולא באופן שבו חסיד נדרש למשפיע כדי שיתווך לו את המשמעות, המושג או את הצורך. אלא באופן הכי עמוק והכי פשוט שיש. הרבי הוא האבא והאמא והוא היה בשבילו החיים עצמם. וחייו מוקדשים לו. ככה, פשוט! ואין לו צורך בשום דבר נוסף!

פנחס לא עזב כמעט את 770. נמנע כמעט בכל מחר מנסיעות שדרשו העדרות ממושכת מהאזור. אפילו לא לחתונות בני משפחה וקרובים.

לא עזב כמעט את 770: פנחס גירנברג ז"ל אצל הרבי

החיים מורכבים וגם האנשים, כידוע, כאלה. אבל פנחס, מאחורי החיספוס והשריון שהוא העטה על עצמו, היה עם נשמה ענקית, עם לב רך כחמאה, שסבל הזולת והצרות שאנשים עוברים בחייהם היו קורעות אותו לגזרים. לא קלים היו חייו. ובכל זאת האסוציאציה הראשונית ממנו היא שמחה! הוא שימח אחרים והיה שמח בעצמו, דווקא בגלל שהוא ידע המון כאב. אבל אני נסחף. ורק אוסיף שמי שחושב שאין לזה קשר עם העובדה שחייו התנהלו במסלול הייחודי לו, לענ״ד שיחשוב שוב.

והייתה עוד דמות אחת דומיננטית: הבאבע המיתולוגית שגידלה אותו ואת אחיו ואחיותיו לבדה, במשך שנים, בכפר חב״ד ובנחל׳ה.

הוא תמיד היה מזכיר אותה בהערצה גדולה, בערגה וגעגועים. אני זוכר גם את הפעם שהוא חרג ממנהגו שלא להטריח את הרבי, וניגש בחיל ורעדה לבקש ברכה עבורה כשחלתה.

הרבה חברים חשו שביחסים שלהם עם פינטו, בניגוד למערכות יחסים עם אחרים, הם לא צריכים להתאמץ להיות שונים, להסתיר או להבליט צדדים באישיות שלהם, מכיון שגם הוא מצידו מעולם לא ניסה להצטעצע ולהיות מישהו אחר. יכולת להיות איתו כמו שאתה באמת וגם מה שהיית מקבל ממנו זה את כולו. כמו שהוא.

ועכשיו הוא איננו. המסע שלו הסתיים. הנר שהפך במשך השנים לאבוקה ולפיד ואש יוקדת, אייקון שרבים כל כך אהבו ונמשכו והתחממו לאורה, הנשמה שלו שנגעה בנשמות רבים כל כך, הנר הזה כבה.

אבל אנחנו לנצח נזכור ולא נשכח אותו, את החיוך ואת האהבה ואת הנתינה האינסופית. נזכור ונתגעגע. אנחנו כבר מתגעגעים, אחי הגדול, אחי יקירי האהוב פנחס!

אולי דווקא אתה תצליח, בדרכך הייחודית, איפה שאחרים הצליחו פחות, לנענע ולזעזע שם למעלה את אמות הסיפים ולהביא כבר את הקץ לגלות הקשה, הממושכת והבלתי נסבלת הזו.

אתה תשב אמנם לצידו של ר׳ מאיר איטקין,  ותפגוש דמויות הוד שתמיד הערצת, את ר׳ זלמן משה, ואת ר׳ ישראל נוועלער ואחרים, אבל אתה לא תיפול, אני הרי מכיר אותך, אל מלכודת הדבש הזאת. תדרוש שם את מה שחסר היה לך כל כך כאן; טוב גשמי לכל ב. ישראל.

אילו רק היית נוכח בלוויה שערכו לך, אילו היית רואה את כמות האנשים שיצאו ללוותך בדרכך האחרונה, אנשים מכל גווני הקשת שמותך שבר את ליבם, לא היית מאמין והיית גם גוער בהם על העניין שהם עושים מהסיפור.

מה לעשות, פנחס, שהאהבה הגדולה שלך לאנשים גרמה לרבים מהם לאהוב אותך לא פחות.

להתראות אח! להתראות חבר!