נחתתי אתמול אחר הצהרים בנמל התעופה על שם קנדי.

תהליך היציאה מהטרמינל היה ארוך מהרגיל, כי בדיוק נחתה טיסה מסין והקורונה, ולכן לאוהל  של הרבי הגעתי כבר ממש קרוב לשעת השקיעה. 

רציתי להספיק להיכנס לפני השקיעה של יום רביעי. אבל אז ראיתי את התור העצום, שהחל עוד בשדרת  פרנסיס לואיס, תור שהחל בעצם 24 שעות קודם.

זהו י׳ בשבט ואנו מציינים שבעים שנה לעלותו של הרבי על כס נשיאות חב״ד. אלפים מכל העולם קפצו לפה ליום אחד או יותר, כדי להיות פה אצל הרבי ביום הזה. הם עומדים פה איתי, כולם עם ספר ביד, כולם עם דפים לבנים כתובים בכתב צפוף, אצל כולם הדף הלבן והצפוף פותח באותיות פ״נ שהם ראשי תיבות ׳פדיון נפש׳.

אינני יודע מה הם כתבו בפ״נ שלהם, אינני יודע על מה הם בקשו ועל מה הם בישרו. אבל דבר אחד ברור לי: כולם עד אחד כתבו לו לרבי שהם פה כדי להמשיך קדימה, כדי לפעול יותר מאשר עד עתה, אם פנימה עם עצמם או חוצה עם העולם שסביבם. אבל קדימה.

כי אם יש משהו שהרבי מליובאוויטש תמיד אומר ודורש הרי זה ללכת קדימה, לפעול הלאה, לא לעצור, לא לנוח, לא להירגע, רק לצעוד קדימה.

כבר אז, רגע אחרי שהוא נהיה הרבי מליובאוויטש, לא נתן הרבי רגע מנוחה לחסידיו הטריים ומיד אמר: 

״כעת הקשיבו יהודים! בכלל בחב"ד היתה התביעה שתהיה עבודתו של כל אחד ואחד בעצמו, ולא להסתמך על הרביים.״

דגים חיים שוחים נגד הזרם, ראיתי אתמול אלפי דגים חיים.

שבת שלום