לפני כמה ימים נכנס אלי אחד מתושבי העיר וביקש לרכוש מזוזה.

כששוחחנו, אמר לי האיש שהוא צריך רק מזוזה, אבל לא את ה"בית" שלה, כי "בית" למזוזה יש לו. אגב, הוא שאל, האם יש אפשרות לתקן מזוזה ישנה.

השבתי לו, שצריך לראות את המזוזה הישנה, אולי אין צורך בתיקון, אולי היא לא ברת-תיקון.

"על מה אתה מדבר", המשכתי לברר.

והוא סיפר לי: "בתחילת מלחמת העולם השניה, הסבתא-רבה שלי הורידה מדלת הכניסה לבית את המזוזה שלה. היו לה בבית תשמישי-קדושה נוספים, כגביע לקידוש וכדומה, והיא ארזה את כל החפצים היהודיים בשני ארגזי עץ, וטמנה אותם באדמה. היא אמרה לילדים שלה: כיון שאין לי המשכיות יהודית, אתם, לצערי, מתחתנים עם גויים, ולכן אני טומנת את היהדות שלי באדמה. אבל אם מישהו מכם, בעתיד הרחוק, יתחתן עם יהודיה - אני מרשה לכם להוציא את הארגזים, ולהשתמש בתכולתם".

כך עבר אצלם הסיפור מדור לדור כאגדה משפחתית, ובשלב מסויים, ברבות השנים, הסיפור הפך למעין אגדה-דמיונית, שלאו דווקא אכן אמיתית.

צעירי המשפחה כבר לא האמינו שאכן יש משהו באגדה זו.

לפני תקופה לא ארוכה, לפני שהחורף פרס את כנפיו על סיביר, האיש חפר בחצר בית ה"דאטשע" (דירת-נופש) שלהם, ולמרבה ההפתעה המעדר נתקל בארגז, וכשפתחו את הארגז בהתרגשות, הנה האגדה עולה מתוך האדמה - מצאו בתתוכה גביע לקידוש ומזוזה.

התרגשתי לשמע הסיפור, ואמרתי לו: "אתה חייב להביא לכאן את המזוזה והגביע, אני רוצה לראות אותם"...

אגב, אדם זה נשוי ליהודיה, המשתתפת בקביעות בשיעורים של הרבנית.

היום הוא הגיע אלי, והמזוזה בידו.

לטענתו, הזמן המשוער של המזוזה הוא בערך משנת 1870 - תר"ל, לפני כמאה וחמישים שנה.

קיבלנו כולנו דרישת שלום חיה מהעבר היהודי, ממש מול העיניים.

 בעזרת ה' בסיום החורף, אחרי חג הפסח, ניגש ל"דאטשע", כדי לחפור באדמה ולחפש אחר הארגז השני, ולראות אלו הפתעות הוא טומן בתוכו...