מה ששמעתי בטשקנט ובני ברק מצאצאיו של ה"שפאלער זיידע"
על "שפאלער זיידע" שמעתי מידיד ילדותי אהרן מקובייסקי. סבתא שלו היתה מצאצאיו של שפאלער זיידע. בסמרקנד, במשפחה המפורסמת בוטביניק, כלתו גם היתה מצאצאיו של שפאלער זיידע. את המסורת המשפחתית לחגוג ביום י"ט שבט, שהוא יום הצלתו בנס של שפאלער זיידע, ממשיכים פה בארץ. כאשר היו מתאספים בי"ט שבט בבני ברק, בבית הכנסת של הרבי ממכנובקה, אימו של אהרן היתה מכינה דגים. לפי המסורת צאצאיו מגישים לאורחים דגים.
אהרון מקבצקי בטשקנט. מצאצאיו של הסבא משפולי
פסח משה, צאצא ישיר של שפאלער זיידע, ואביו היו עורכים את החג הזה. היו הרבה אנשים חדשים, צאצאיו של שפאלער זיידע, שלא הכרתי אותם. בית הכנסת של הרבי ממכנובקה נמצא מול בית הכנסת של חב"ד ברחוב רש"י בבני ברק.
שמעתי שבקראון הייטס בניו יורק, וועלווע גייסינסקי, חברי מטשקנט, צאצא של שפאלער זיידע, עורך מידי שנה ארוחה חגיגית גדולה.
•
בטשקנט היינו מתאספים אצל ר' דוד גייסינסקי. ישבו שם ליד השלחן פסח משה ואביו ר' יעקב, ושכנים רבים: משפחות קליין, כהן, אסטולין..., ובראש השלחן ישב ר' דוד גייסינסקי, בן דודו דוד גייסינסקי ואחיו שמואל בן מרדכי. היתה אווירה שמחה, משפחתית וחמה.
ר' דוד גייסינסקי היה יהודי למדן וגם פקח, אהב להתבדח ובפרט בדברי שכל וחכמה:
"אם זקוקים לגנב – אפילו מעמוד התליה יורידו אותו" (פתגם יהודי). תשאלו בוודאי: למה אפשר לצפות מגנבים, ואילו "זכויות" יש להם? אגיד לכם.
היום כבר לא כולם זוכרים כיצד בשנות ה-90 הסוערות בנדיטים רבים נהפכו פתאום לדתיים מאד, וחלק מהכספים ששדדו תרמו ביד רחבה ל"מקדש מעט" – לכפר על חטאים. כידוע, המסורת היהודית פוסלת צורה כזאת "להתנקות" לפני ה'. יש אפילו עקרון ש"מצווה הבאה על ידי עברה" לא נחשבת בשמים. בפרט אסור לתת צדקה או לעשר מעשר מכספים שהושגו שלא ביושר – "מצווה" כזאת פשוט לא נחשבת למצווה.
כל זה נכון. אבל הנה יש לנו דוגמא של צדיק ר' אריה לייב מהעיירה שפאלע (שפאלער זיידע) שקיבל פדיונות גם מאנשים שבעליל לא היו מרוויחים את כספם ביושר, וכן נתן לכך הסבר.
אנחנו יודעים שגנבים שולטים במלאכה לחדור לבית של הזולת כדי לגנוב את הרכוש. אבל יש מקרים שה"אומנות" הזאת שלהם יכולה לשמש גם לדברים טובים. למשל, כאשר שערי רחמנים סגורים, ולא מצליחים להכנס לשמים. ואז לפעמים נזקקים ל"גנב" שיידע לפתוח שערים אלה, אפילו בצורה לא כל כך ישרה: למשל בדרך התשובה."
ועוד דברי שכל וחכמה מר' דוד גייסינסקי.
זוכר אני שפעם הראה לי דבר מעניין שרשום בפירוש על ספר התהלים. שם כתוב שהיו שני חברים – שאינם שומרי מצוות – שהיו בידידות רבה. פעם הביא האחד שלושה ככרות לחם, ואלו חברו הביא לסעודה רק שני ככרות לחם. עוד בתחילת הסעודה עבר אדם וביקש להצטרף לסעודה המשותפת שלהם. בגמר הסעודה טרם שעזב השאיר האורח חמשה רובל עבור הסעודה. השנים דנו איך לחלק את הסך חמש רובל: האם לחלק חמישים אחוז לכל אחד או החלוקה תהיה על פי יחס של שנים לשלושה?
אחרי מריבה החליטו לשאול את רב האיזור. הרב אמר שהחלוקה תהיה כך: האיש שהביא שלושה לחמים יקבל ארבעה רובל, ואילו חברו שהביא שני הכיכרות יקבל רובל אחד בלבד. שניהם הבינו שאין הרב מתמצא בחשבון והחליטו לפנות אל רב גדול ממנו - "רב העיר".
סיפרו לרב את הסיפור ואת פסק הדין והביעו את תימהונם על הפסק. רב העיר לעג להם והתריס כלפיהם על שאינם מבינים חשבון פשוט כזה ומתערבים בויכוחים במציאות ה'. בעלי הדין נפגעו קשות אך ביקשו מהרב שיסביר להם בפרטות את הבעיה ופתרונה.
"ניקח את הלחמים שהם חמשה בס"ה וכל לחם יחולק לשלושה. יהיו לנו חמשה עשר חלקים, וכל אחד אכל חמשה חלקים. זה שהביא שלושה ככרות, יש לו תשעה חלקים, מהם הוא עצמו אכל חמשה ונשארו ארבעה, ולכן מגיע לו ארבעה רובל. ואילו חברו שהביא שתי ככרות שהם ששה חלקים, מהם אכל חמשה, נשאר לו רק חלק אחד ומגיע לו רובל אחד. אם כן החלוקה היא ביחס אחד לארבעה".
אציין שפעמים רבות השתמשתי – בשמו – בסיפור זה בפני כמה וכמה אנשים, ותמיד התפעלו מההברקה החדה.
ר' דוד נפטר בשבת חזון ב' מנחם אב תשל"ו לעת ערב, כאשר נטל ידיו לסעודה שלישית והתחיל לברך "המוציא לחם מן הארץ", ועלה השמיימה בגיל שבעים ושש. יהי זכרו ברוך.
מאפשרים לכם לקבל
