חוויתי לא פעם מכת חושך.

יש שיגידו שכל אדם חווה תקופות של חושך כאלה ואחרות בימי חלדו. לרוב אנשים מתכוונים לחושך פיזי וחומרי, כשהמצב הכלכלי גרוע, כשחס ושלום חווים אבדן ואבל או התמודדות של חולי וכאב.

לדידי זוהי לא הגדרה של חושך, אלא של אור. כי כשהאדם רואה ומודע למקום הנמוך שבו הוא נמצא, אזי יש לו אור, הוא רואה. כשהוא מתמודד עם קושי וכאב הרי שהוא בעיניים פקוחות אל מול החושך, אזי הוא יש לו אור במושבתו. כמו בני ישראל שאכן היו עדיין עבדי פרעה, לא משוחררים ולא חופשיים, אבל התורה אומרת שהיה להם 'אור במושבותם' כי הם ראו והבינו את מצבם, וכשאדם מבין ויודע את מצבו, אומלל וכואב ככל שיהיה, הרי זה אור ולא חושך.

חושך זה כשאנו נמצאים במצב חיים מסויים ולא יודעים בכלל שזה חושך, לא יודעים בכלל שיש אור, ובמילא ברור שלא חולמים שאפשר בכלל לצאת מחשיכה לאורה.

לא פעם אני נתקל באדם שמספר לי על הזוגיות שלו או על התנהלותו בחיים ואני כמביט מהצד (כמה קל זה להביט מהצד...) פשוט רואה את החושך שלו ומבין שהוא חווה 'מכת חושך' ובכלל לא רואה את החושך שהוא נתון בו. כי אילו היה רואה את החושך שהוא נתון בו, לא היה מתפשר על החיים שהוא חי אותם. לא היה מוכן לקבל פירורי לחם במקום כיכר לחם, והיום, הוא אמנם חושב שהוא מרגיש נהדר אבל זה רק כי החושך מונע ממנו להבין שיש פה כיכר לחם והוא מקבל רק פירורים.

זה כך כמובן גם בחיינו הרוחניים, כמעט כל חב"דניק יכול להצביע על התוועדות אחת מסוימת שבה הוא התעורר וראה לראשונה שהוא בחושך, ולפעמים היה זה רק משפט אחד ויחיד שהרב או המורה אמר באותה התוועדות, משפט אחד בלבד שעורר אותו.

האור בקצה המנהרה תמיד קיים, אבל זה כבר שלב ב' או ג'. שלב א' זה שיהיה 'אור במושבותם'. נכון עדיין במצרים, עדיין תחת פרעה, אבל יש אור שמראה ואומר 'חביבי, אתה חי בחושך'. ואז, אז אני בטוח שהאדם הבריא לא יניח לעצמו עד שייצא לחירות ויחיה באור.

ושיהיה בהצלחה,
הרב זלמן וישצקי