גם השבוע, אחרי כמעט שבעים שנה, צליל מיוחד של התרגשות נלווה לקולו של הרה"ח ר' לייבל פוזנר, שעה שהוא נזכר באותה נסיעה מטלטלת ומצמררת שעברה עליו בי"א שבט תש"י.

"מסע הלוויה של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע התקרב לקיצו", הוא משחזר בשיחה עם 'כפר חב"ד'. "בכל משך זמן הלוויה הצפיפות הייתה נוראית ביותר. כולם דחפו זה את זה. עשו הכול כדי להתקרב לארונו הקדוש של הרבי. השוטרים הרבים שנפרסו לכל אורך איסטערן פארקווי בקושי הצליחו להשתלט על המצב ולהשליט סדר. אבל אני לא הרפיתי, התאמצתי לאחוז בארון לכל אורך הדרך".

התכנון המקורי היה להמשיך את הלוויה עד סניף הישיבה ברחוב בדפורד, ואולם הדוחק הרב לא אפשר זאת ולכן נעצר המסע בצומת איסטערן פארקווי וברוקלין.

"עמדתי שם בפינת הרחובות בעת שהכניסו את הארון אל רכב החברה קדישא. מתחת לארונו של הרבי, על רצפת המכונית, הניחו חתיכות עץ קטנות כדי שיוכלו להחזיק בידיים את הארון עד בית העלמין, וסביב המיטה התיישבו שלושה מזקני החסידים (ר' שמואל לויטין, ר' דובער ריבקין ור' ישראל ג'ייקובסון. מ"ק). המקום הרביעי נותר פנוי.

"החלו לקרוא ולחפש אם יש סמוך לרכב חסיד מבוגר שיכול להיכנס אל הרכב. ואולם עקב הדוחק הרב ששלט באזור לא נמצא אחד כזה. הרבי שלנו, אז הרמ"ש, שעמד בפתח המכונית, הצביע עלי ואמר: 'לייבל, גש אתה'. התיישבתי אם כן במכונית ואחזתי בארונו של הרבי עד בית העלמין. את התחושות ומה שהרגשנו אז באותה נסיעה אי אפשר בכלל לשחזר במילים".

ובא השמש

את בוקרו של יו"ד שבט תש"י, למעלה מעשרים וארבע שעות קודם לכן, ר' לייבל אינו יכול לשכוח. "זה היה בשבת קודש פרשת בא. בסביבות השעה תשע בבוקר הגעתי ל-770 לתפילת שחרית, ושם נודע לי על הבשורה האיומה.

"אני זוכר שבהמשך עלינו למעלה לקומה השנייה של 770 ונכנסנו לחדרו הקדוש של הרבי הקודם. גופתו של הרבי, מכוסה בטלית, הייתה מונחת על הרצפה במרכז החדר ואנחנו נכנסנו מדלת אחת ויצאנו מהדלת השנייה. אי אפשר לתאר בכלל את המראות.

"את ה'טהרה' עשו בחדרה של הרבנית שטערנא שרה, אמו של הרבי, הסמוך לחדרו של הרבי. במהלך הטהרה אנחנו הבחורים לא נכחנו כמובן (יש לציין כי ארבעים וארבע שנים לאחר מכן, בבוקרו של יום המר והנמהר ג' תמוז תשנ"ד, זכה ר' לייבל להימנות עם החבורה שערכה את הטהרה לכ"ק אדמו"ר זי"ע).

"ואולם דבר אחד אני יכול לומר לך בוודאות מוחלטת", מוסיף ר' לייבל: "כבר באותו יום, ממש בהתחלה, ידעתי שהרבי שלנו – הרמ"ש כפי שהיה מכונה אז – הוא הוא נשיא הדור השביעי. לא נצרכתי להמתין שנה שלמה עד שיקבל זאת עליו באופן רשמי כדי להבין את העניין.

"באותן שנים ראינו את הרבי בתפילות ב'זאל', היה לו מקום קבוע מתחת לחלון הפונה ל'חדר שני' (ששימש אף כעזרת הנשים). הבחורים היו מדברים עימו מפעם לפעם, אך יראת הכבוד הייתה עצומה. בשנה שלאחר ההסתלקות זכיתי לקבל כמה וכמה מכתבים מהרבי בשלל נושאים. ה'בלאנק' של המכתבים היה סמל המרכז לענייני חינוך".

•

שקט סמיך עוטף את סלון בית משפחת פוזנר בשכונת קראון הייטס, שעה שהרה"ח ר' יהודה לייב פוזנר משחזר את המראות והקולות מאותו יום מטלטל שבו עלתה נשמתו של הרבי הקודם נ"ע לגנזי מרומים. שבעים שנים חלפו מאז, אך חרף זאת אותם רגעים 'חיים' אצלו כאילו אך אירעו.

הוא מדבר באיטיות, בעברית ואידיש מעורבבות. לצידו קופסה אדומה קטנה שבה הוא שומר את עשרות המכתבים שקיבל מהרבי הקודם נ"ע ומהרבי נשיא דורנו לאורך השנים. מפעם לפעם הוא פותח את הקופסה, מציץ בה ומביט באיזו שורה, קטע או מענה שרשם בזמנו או קיבל מן הקודש פנימה.

הרב פוזנר השבוע בביתו

כשהגעתי אליו, בתחילת השבוע, ערב יום הבהיר יו"ד שבט, מלווה בנינו, וביקשתי ממנו לשתף את קוראי 'כפר חב"ד' בזיכרונות רוויי הוד מבעל ההילולא ומימי הבראשית של שנות הנשיאות של הרבי – חייך מיד. "אתה צריך לדעת", אמר והביט בי בעודו מתיישב על כיסאו, "דבר ראשון, שבאותם ימים לפני שבעים שנה – כלל לא יכולתי לשער ולחשוב שיחלפו שבעים שנה ויבוא יום שבו ישאלו אותי מה בדיוק היה ואיך. הכול היה נראה לנו אז טבעי".

ביום הבהיר י"א ניסן האחרון, לפני מעט פחות מעשרה חודשים, ציין ר' לייבל את יום הולדתו התשעים לאורך ימים ושנים טובות. הוא נולד בארץ הקודש בשנת תרפ"ט לאביו הרה"ח ר' שלום פוזנר, מתלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, שהרבי התבטא עליו כי הוא 'תמים' וש"שולם איז מיינער", ולאמו מרת חיה (לבית צייטלין).

את שנות ילדותו עשה בשיקגו, שם עסקו הוריו בהפצת המעיינות כפי שהורה להם אדמו"ר הקודם נ"ע. "באותן שנים לא היה בשיקגו מקום ללימוד לימודי קודש במשך כל היום", הוא נזכר במהלך השיחה עם 'כפר חב"ד'. "ולכן בשעות הבוקר הייתי לומד בבית ספר ממלכתי מקומי, ורק בהמשך היום הלכתי לישיבה ללמוד לימודי קודש במשך כמה שעות. אחי המבוגר ממני בשנתיים, יצחק זלמן, נסע לניו יורק ללמוד בישיבה כשהגיע לגיל בר מצווה, וזמן קצר לאחר מכן, בשנת תש"א, בהיותי בן 12, הצטרפתי אליו גם אני.

"בתחילה למדתי בישיבת 'תורה ודעת' - זה היה בחודשים הראשונים לאחר שהגיע כ"ק אדמו"ר הקודם נ"ע לארצות הברית. לאחר שפתחו את כיתות הלימוד ב-770 עברתי ללמוד שם במחיצת הרבי. למעשה הייתי מהתלמידים הראשונים.

עובר לפני הרבי בבית המדרש הגדול. לצדו אביו הרה"ח ר' זלמן פוזנר וגיסו השליח הרב גרשון מענדל גרליק

"חדר הלימוד שלנו היה החדר הראשון מימין בכניסה לבניין, מה שברבות השנים הפך לחדר המזכירות של הרבי. בחדר הוצבו שני שולחנות, שולחן לכל כיתה, ומגיד השיעור היה ר' זלמן גוראריה".

הרב פוזנר זוכר בבהירות את כ"ח סיון תש"א, היום שבו הגיע הרבי נשיא דורנו לראשונה לארצות הברית לאחר שהצליח להימלט ברגע האחרון מגיא ההריגה הנאצי. "רבים מהחסידים נסעו לנמל", הוא משחזר, "אך אנחנו הבחורים נשארנו ללמוד בישיבה. כאשר הגיעו המכוניות ל-770 ונעצרו בחזית הבניין, ראינו דרך החלון כיצד הרבנית נחמה דינה יוצאת ולאחריה הרבי והרבנית חיה מושקא. מיד הזדרזנו לעמוד ליד הדלת שנפתחת ללובי של 770".

ר' לייבל מבקש מאיתנו תצלום של בניין 770. הוא חפץ להדגים בדיוק כיצד התרחשו הדברים. כשמובאת התמונה, הוא מצביע מיד. "כאן היה חדר הלימוד שלנו וכאן המכונית נעצרה. אני זוכר זאת בבירור. הרבי נכנס לבניין ואמרנו לו כולנו 'שלום עליכם' אך לא ממש התקרבנו. ר' זלמן גורארי' ניגש וקיבל את פניו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי את הרבי".

רגע שנצרב

כשאני מבקש לתאר את הרגע המיוחד ביותר מבחינתו באותן שנים, הרגע שנצרב בנפשו באופן החזק ביותר – נזכר ר' לייבל בחודש ניסן של שנת תש"ב. "באותם ימים התכוננו אני ואחי זלמן לחזור לביתנו שבשיקגו לקראת חג הפסח. זה היה אף בעיצומן של ההכנות לבר המצווה שלי שחלה, כזכור, בי"א ניסן. לפני הנסיעה רצינו להיכנס ליחידות אצל הרבי הקודם נ"ע.

פרסום ראשון ב-COL. מכתב מיוחד שקיבל הרב פוזנר מכ"ק אדמו"ר הקודם בשנת ה'תש"ז, בהיותו בן 17, במענה על שאלתו האם להתחיל להניח תפילין של רבינו תם

"הלילות שבהם קיבל הרבי ליחידות באותן שנים היו ראשון, שלישי וחמישי. הנסיעה לשיקגו נקבעה ליום ראשון כך שהזמן המתאים ביותר להיכנס ליחידות היה ביום חמישי בערב. את הנסיעה לשיקגו, יש לציין, היינו עושים באוטובוס, והנסיעה ארכה זמן רב – למעלה מעשרים וארבע שעות ברציפות.

"בכל אופן, כשהגיע יום חמישי בערב והמתנו ב-770 להיכנס אל הרבי, התאחרה השעה עוד ועוד. מחוגי השעון כבר הצביעו על השעה עשר בערב. המזכיר הרב אליהו יאכיל סימפסון ניגש אלינו ואמר שמאוחר כעת ויהיה קשה לרבי לקבל אותנו בשעה כזו, ושעל כן נגיע ביום ראשון בערב ואז ניכנס ליחידות.

"לאחר שהסברנו כי זה בלתי אפשרי, שהרי ביום ראשון בערב כבר נהיה בנסיעה בדרך לשיקגו, ביקש הרב סימפסון שנגיע במוצאי השבת. 'אז יקבל אתכם הרבי', אמר. אומנם מוצאי שבת זה זמן נדיר שהרבי יקבל בו ליחידות, אבל אם כך הרב סימפסון אמר והבטיח – הבנו שזו לא תהיה בעיה.

"במוצאי השבת המתנו ב-770 לרב סימפסון שיגיע משכונת בורו פארק, שבה התגורר. ואולם השעות נקפו והוא בושש לבוא. התקשרנו אליו והוא הורה לנו ללכת לר' שמואל לויטין. הלכנו לרב לויטין והוא הפנה אותנו אל מזכירו של הרבי ר' חיים ליברמן. כשנכנסנו לחדרו של ר' חיים, בסוף המסדרון בקומת הכניסה של 770, וסיפרנו לו שקיבלנו הבטחה מהרב סימפסון להיכנס במוצאי השבת – הוא הורה לנו להמתין בחוץ. כעבור כמה רגעים פתח את דלת חדרו ואמר: 'אכן יש לכם אישור להיכנס. תעלו לקומה השנייה ותדפקו על דלת חדרו של הרבי'...

הרב פוזנק בחופתו. מאחור נראה הרבי, שסידר את הקידושין - לראשונה מאז קבלת הנשיאות (באדיבות המשפחה)

"באותו זמן הכול היה פתוח כמובן. עלינו במדרגות. אני נזכר שבדרך פניתי לאחי זלמן וביקשתי ממנו שינקוש ראשון על הדלת... קצת חששנו, בכל זאת זה לא זמן רגיל ליחידות. לאחר שהורה לנו הרבי להיכנס, חצינו בלבבות הולמים את מפתן הדלת והתקרבנו לשולחן. באותם רגעים הבחנתי בחיוך שניבט מפניו של הרבי. זה חימם את ליבי. נרגעתי.

"בין הדברים ביחידות התעניין הרבי ושאל אם חם לנו באוטובוס, כשכוונתו הקדושה לאוטובוס שבאמצעותו אנו מתעתדים לעשות את דרכנו למחרת לשיקגו. היה קשה להבין את הדברים, לא היינו בטוחים ששמענו נכון, אולי בשל הפתאומיות וסגנון השאלה, ולכן חזר הרבי על שאלתו. באותם רגעים הרגשנו בחוש עד כמה דואג לנו הרבי. ראינו כיצד דעתו של הרבי אינה רק על אודות דברים העומדים ברומו של עולם כי אם אף על העניינים הכי קטנים כמו ההרגשה במהלך הנסיעה, אם חם לנו או לא...

"לאחר מכן שאל הרבי מתי אנו מתפללים שחרית, כי הלא הנסיעה אורכת למעלה מעשרים וארבע שעות. השבנו שאנו מתפללים באוטובוס במהלך הנסיעה. הרבי שאל אם גם נניח תפילין באוטובוס והשבנו שכן".

במהלך אותה יחידות אף התבטא הרבי הריי"צ לפני האחים פוזנר ואמר: "אתם הילדים שלי. אצל הוריכם אתם 'פליישע'דיקע קינדער' (ילדים 'בשריים'), ואולם אצלי אתם 'רוחניות'דיקע קינדער' (ילדים 'רוחניים')". הרבי אף בירך אותם בדרך צלחה: "קינדער, פארט געזונטערהייט".

• הכתבה המלאה מתפרסמת השבוע במגזין המוגדל של השבועון 'כפר חב"ד' לי' שבט