רבה של העיר קאזן, ר' בנציון זילבר, אביו של ר' יצחק זילבר, אמר לבנו שרצוי ללמוד באוניברסיטה, כיוון שלאדם בעל השכלה גבוהה קל יותר לחיות כיהודי דתי בברה"מ, להיות עצמאי יותר במקום העבודה ולנהל את זמנו לגבי שבת, חגים ושמירת הכשרות.

התקבלתי לאוניברסיטה בטשקנט, והתגוררתי בבית משפחת דודתי, בערטה גורליק. קיבלו אותי כבן משפחה. ר' מענדל גורליק היה חסיד גדול ושמר באדיקות את כל המצוות.

בשנת 1970 ביקר במוסקווה בן דוד שלי, גרשון ג'ייקובסון (יעקבשוילי). זו היתה סנסציה לכל המשפחה.

למרות הסיכונים הגדולים, אנחנו - כל האחים והדודות, נסענו למוסקווה כדי להיפגש עם גרשון, קרוב משפחה.

האם זה לא נס באותן השנים הנוראיות?

לאחר שהוא חזר הביתה, אחי הגדול קבל בטלפון ברכה מהרבי להגיש מסמכים ושהכל יהיה "גלייך, גרינג און גוט לקבל היתר יציאה" (מהר, קל וטוב).

לאחר מכן אנחנו כולנו הגשנו בקשות להיתר יציאה. גריניה שירמן, קרוב משפחה שלנו, מצא בארץ עיתונאי בשם שאול שיף. שאול הציג את עצמו כאח גדול שאותו אנו איבדנו בתקופת המלחמה. עכשיו מצאנו זה את זה, החלפנו מכתבים, והוא שלח לנו הזמנה.

כולם קיבלו היתרי יציאה --- ואני קיבלתי סירוב (אני הסתרתי שסיימתי אוניברסיטה בטשקנט).

בעצת משפחת גורליק  טסתי לאלמא-אטא, לקברו של ר' לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי, לבקש שהוא יבקש עבורי.

מנמל התעופה נסעתי לביתו של ר' יוסף נימוטין. אצלו בבית היה מקווה. הוא מאד הצטער שלא אמרו לו קודם, והמקווה היה קר. לא היתה לי ברירה והלכתי למקווה הקר, ואחר כך נסעתי לבית הקברות. מקווה קר, צום וטיסה, מכל אלה כאב לי הראש.  אבל לאחר פארברענגען עם ר' יוסף הכל עבר. מאז אני ור' יוסף היינו לחברים.

הנסיעה לר' לוי יצחק עזרה, הזמינו אותי לאובי"ר (מחלקת היתרי יציאה לחו"ל) ונתנו היתר יציאה. אני אפילו לא הספקתי לכתוב מכתב אחד לאובי"ר.

בתקופה שגרתי בבית משפחת גורליק, ר' מענדל קיבל מכתב מהרבי ובו הוראות כיצד יש לשפץ את קברו של אביו באלמא-אטא.

ר' מענדל - ובמיוחד בנו חיים אלעזר, מיד ניגש לעבודה.

עומדים משמאל לימין: אלעזר וילנקין, מרדכי גורליק, שמואל גורביץ וחיים אלעזר גורליק. יושבים: כותב השורות בצלאל שיף, דויד גוראריה ושלום בער גורליק

אני קראתי ושמעתי הרבה סיפורים על חסידים שטיפלו בקברו של ר' לוי יצחק. אבל לפני שר' יוסף ניימוטין עזב את אלמא-אטא, אף אחד לא יכול היה לעשות כלום בבית הקברות. כלומר: את חלקו בתיקון המצבה של אביו של הרבי, ממנו אי אפשר לקחת. לכן לקחתי כבסיס לפרק הנוכחי את רשימותיו של ר' יוסף ניימוטין שבהן הוא מספר על שיפוץ המצבה ובניית מקווה בבית שלו.

•

החוב האחרון

מבוסס על זכרונותיו של ר' יוסף נימוטין

בוקר: בפנים אבלות, בדאגה בלב, נכנס אלי משה חיים. הוא ביקש שמי שלא היה במים, כלומר במקווה, שלא יגע בו. זאת הבקשה האחרונה בחיים שביקש אביו של הרבי.

באותה תקופה לא היה מקווה באלמא-אטא. "בוא למחצבה, שם נטבול" – אומר לי משה חיים.

ברקע של אלמא-אטא נראים הרי טיאן-שן המוכספים, ובעיר עצמה, בפרוור אחד, נמצאת מחצבה ששמה מעיד שאנשים עובדים שם בפרך. מן ההרים יורד נהר, שנקרא "אריק", בו מים גואים, רועשים, סוחבים אבנים ישר אליך. אתה טובל במקום אחד, יוצא במקום אחר.

הגענו לאריק. בלי להתמהמה, משה חיים התפשט וקפץ לתוך המים הרועשים, לידי. חלפו כמה שניות וראיתי את משה חיים מרחוק.

התביישתי אני, בחור צעיר, להיראות פחדן בפני אדם מבוגר. לקחתי סיכון וגם קפצתי למים. המים נשאו אותי בהצלחה. הלכנו בלי לדבר ללוויה, שילמנו את החוב האחרון.
 

•

המצבה

במקום הזה, 85-II-7, אכתוב רק את סיפור המצבה, איך היתה כאשר הוקמה, ואיך נראית היום.

החלק העיקרי של מצבה זהו אותו שיש שעליו חקוק שמו של אדם הקבור פה.

תשאלו: האם הכיתוב על המצבה משתנה?

הכיתוב במצבה של אביו של הרבי, לאחר עשרות שנים, שונה על פי הוראת הרבי.

אני חוזר ואומר שאני כותב רק על המצבה עצמה, אבל על מה שהיה עלי לראות ולהרגיש ליד המצבה. אני אכתוב, בשנת 1979, באיטליה, בעיר רומא, נכון יותר באותה שנה כתבתי לראשונה, ובפעם השנייה בשפה שבה אני כותב עכשיו, אכתוב כאשר אכתוב על התקופה שלאחר חזרתי לאלמא-אטא.

גר באלמא-אטא אדם מבוגר משה, קראו לו לנינגרדר.

מקצועו היה לחוקק כיתוב על המצבות. חקק משה לנינגרדר כיתוב עבור אביו של הרבי, הרב ר' לוי יצחק שניאורסאהן.

תוכן הטקסט תאם את מי ששייך לו. השורה האחרונה כללה רק מילה אחת. המילה הזאת היתה "תנוח", ואנשים ידעו מה פרושה.

שנים חלפו. שש שנים אני גרתי בבית סוהר- מחנה.

בשנת 1956חזרתי לאלמא-אטא. הולך אני עם היליה לבית הקברות. ניגשים אל המצבה של אביו של הרבי, ורואה אני שהמצבה נוטה לצד ימין. סדק עמוק בפנים. אני אומר להיליה: "תראו מה קורה."

"כן, - עונה היליה – צריך לתקן".

אנו הולכים חזרה. לקראתנו הולך אדם בעל גוף , גבוה. כמה צעדים אנחנו עושים לקראתו, ואני שואל: "האם אתה עובד בבית הקברות?"

- כן,- ירה את מילתו אדם בעל הגוף.

- אם כן, בוא איתי, תראה מה צריך לעשות.

פנינו שלושתנו אל הקבר של אביו של הרבי.

הוא נעמד ישר ואמר: - מאה...חמישים...רובלים, פס רכבת אשים, אסגור, אשים טיח, תגידו תודה.

- היום יום ראשון,- אני אומר, - אבוא ביום ראשון הבא, ב-11 בבוקר אבוא, יהיה מוכן?

- כן!

ביום ראשון הבא אנחנו עם היליה עוד פעם הולכים בבית הקברות, פניה אחת, פניה שניה, פניה שלישית. והנה רואים קברים יהודיים. ליד קבר אחד שאילו אנחנו הולכים, עומד אדם, ראשו מתרומם גבוה מהגדר. ניגשנו קרוב יותר. הוא מסתכל עלינו בעיניים שאין בהן אפילו טיפה של וודקה ואומר:

- מוכן, תראו, הנה פסי רכבת, הנה פה סתמתי, פה טייחתי!

אני מושט לו יד: - תודה!

ועד היום המצבה של אביו של הרבי עומדת איתנה.

•

ועכשיו נקפוץ לכמה עשרות שנים קדימה ונכתוב על שינוי הכיתוב במצבה.

התחילו להגיע לאלמא-אטא תיירים אמריקנים, חסידי ליובאוויטש. הם צילמו את מקום קבורתו הקדוש של אבי הרבי ומסרו את הצילומים לרבי שלנו.

בערב אחד מטלפן אלי מטשקנט לוזיק גורליק ומודיע שהגיעה הוראה מהרבי להחליף את הכיתוב על המצבה. עם זאת, להשאיר את הטקסט הקודם, מלבד המילה האחרונה, ובמקומה שיהיה מקום ריק. ולכן לוזי'ק גורליק מבקש ממני למדוד את הריבוע של הכיתוב ולהעביר אליו את המידות, כי את הכיתוב החדש יעשו בטשקנט.

- תתקשר אלי מחר באותה שעה, - עניתי לו.

למחרת בבוקר לקחתי "סנטימטר" והלכתי כרגיל לבדי למצבה, והשתדלתי למדוד במדויק.

בזמן המדידה נהיה לי כבד על הלב, אפילו הרגשתי בושה. נכון הדבר שבאתי למדוד למעשה לפי ההוראה של הבן של מי שהמצבה שייכת לו, אבל מי אני שנפל בחלקי לבצע שליחות נוראה כזאת? ונזכרתי כיצד אביו של הרבי בחמתו בזמן הפארברענגען, כיצד התלהם רבה של יקטרינוסלב הרב לוי יצחק שניאורסאהן, שהמצבה שלו עומדת עשרות שנים במראה לאנשים "הנה פה המקום שבו קבור הצדיק מיקטרינוסלב הרב ר' לוי יצחק שניאורסאהן".

אני מודד את הכיתוב כדי לנפץ לשברי אבנים, כדי שרק השברים יישארו מאותיות הטקסט.

אבל פקודה זו פקודה, וחייל חייב למלא אותה.

"פקודה זו פקודה": ר' יוסף נימוטין ז"ל אצל הרבי

ובכן מה הסיבה שהשתלטה על אבי הרבי חמה באותו פארברענגען?

ברוסטוב-על-דון, העיר שבבית הקברות היהודי שלה קבור רבי רש"ב, אביו של רבי ריי"ץ, העירייה החליטה להרוס את בית הקברות היהודי הישן, המקום נדרש לעיר.

את קברו של רבי הרש"ב הנהלת העיר הרשתה להעתיק לבית הקברות היהודי החדש.

בנו של רבי הרש"ב, רבי הריי"ץ מטיל על רבה של יקטרינוסלב ר' לוי יצחק שניאורסאהן להעתיק את קברו של אביו לבית הקברות היהודי החדש. אביו של הרבי, כאשר היה נזכר בהעתקת קברו של רבי הרש"ב, היה מזדעזע בנפש ובגוף.

הזכרון הזה הוא שהיה הסיבה לכך שנפלה חמה על אביו של הרבי מליובאוויטש שלנו.

אביו של הרבי ניהל את העתקת קברו של רבי הרש"ב, ואני באתי עם "סנטימטר" ביד למצבה של אבי הרבי והתחלתי לנהל את החלפת הכיתוב במצבה.

ואין פלא שבזמן המדידה נהיה לי קשה על הלב, ואפילו הרגשתי בושה.

באותו יום שמדדתי את הכיתוב של המצבה, טלפן לי בערב לוזיק גורליק, ומסרתי לו את המידות. חלפו הרבה חודשים. את הטקסט עשו בביתו של לוזיק. מדי פעם העוסקים במלאכה הלכו למקווה.

יום אחד התקשר לוזיק ואמר שהכיתוב מוכן, ומחר בשעה חמש בערב הם יביאו אותו אלי הביתה, כדי שאדבר עם בעל המלאכה שיעשה את הכל. הגעתי לידי הסכם עם בעל המלאכה לפי המלצת חברי שבעל המלאכה הזה הוא מומחה בענין. לקראת השעה חמש בערב בעל המלאכה צריך לחכות ליד ביתו. המלט והכלים צריכים להיות איתו בזמן שאגיע כדי לקחת אותו. אבל אותו יום שהוסכם להחליף את הכיתוב במצבה היה עבורי יום כיפור נוסף.

זו היתה תקופה שחסידי ליובאוויטש בטשקנט היו נוסעים בהמוניהם לחוץ לארץ.

לפני שיצאו מברה"מ, כמעט כולם נסעו לאלמא-אטא. בבוקר היו מגיעים אלי, הלכו למקווה שהיה בביתי, שאותה חיממתי בשביל המגיעים שהיו הולכים למקום הקדוש של אבי הרבי. באותם הימים שהיו מגיעים, שהיתי בבית וחיכיתי לאורחים שהודיעו לי יום קודם שיגיעו, וליוויתי אותם למקום הקדוש. משם רובם היו חוזרים אלי הביתה, אוכלים ושותים— רובם צמו לפני הביקור במקום הקדוש. היו לוקחים את החפצים שלהם ונוסעים לנמל התעופה. לעיתים קרובות ליוויתי אותם.

ובדיוק ביום הזה הגיעו קרוב לעשרים אנשים. בבוקר עשו אצלי בבית מנין, התפללו ובקבוצות נסעו למקום הקדוש, בוודאי לא ביחד כדי שאנשים זרים לא ישימו לב מה מתרחש ליד הבית שלי. האמת היא שידעו, ראו אנשים עם מזוודות מגיעים ועוזבים.

•

באותו יום הייתי עסוק בהכנות לפגוש את לוזיק עם הכיתוב. הייתי אצל בעל המלאכה. בדקתי האם הכל מוכן לקראת השעה חמש בערב. סיכמתי עם היליה שיהיה מוכן לנסוע איתנו לבית הקברות. בערך בשעה שלש חזרתי הביתה ונודע לי שעוד שני אנשים הגיעו וכבר נסעו. הם התנהגו מוזר לפני שעזבו. אחד מהם פתח את התיק שלו ובו צנצנת שבורה עם שמנת. הם הוציאו לחם, נטלו ידיים, הטבילו לחם בתוך השמנת שבתיק, אכלו ונסעו.

והנה, הם שניים שהיו: אחד "דער קאזאנר" – זהו פיזיקאי שגר בעיר קזן ועבד באוניברסיטה. לעיר קזן הוגלה חבר פרלמנט בממשלה האחרונה של לטביה – דובין, מוטל- כך קראנו לו. הוא היה אחד מחסידי ליובאוויטש המובילים (ידוע לי עליו מספרה של אנה זגרס). הוא גר בדירתו של הפיזיקאי, שעליו כתבתי. דובין מוטל חינך מחדש את בעל הדירה, וכל כך חזק משך אותו לדת היהודית, שהלה עזב את עבודתו באוניברסיטה והקדיש את עצמו ללימוד התורה.

אז מי היה השני שהטביל לחם בשמנת שהיתה בתיק? זה היה אדם עם ברט על ראשו, פרופסור, פיזיקאי - אנרגטיק, ברנובר, אותו אדם שכל חסידי ליובאוויטש מכירים אותו, אותו אדם שעובד כרגע באוניברסיטת באר שבע בישראל, מחבר ספרים רבים בנושא היהדות והתקדמות הדת היהודית בזמן הזה בברה"מ.

דרך אגב עכשיו ערב שבת 85-II-9 ואת הדפים האלה אני כותב בלונג איילנד, בעיר סטוני ברוק, בדירה של בני הקטן לוי יצחק, ואשתו, הבת של פרופסור לפיזיקה בעל שם עולמי, ווליס לב בן אברהם. במשך עשרות שנים היה מגיע לפרופסור ווליס ללנינגרד מהעיר ריגה כדי להתייעץ לפיזיקאי צעיר ברנובר, ביקר לעיתים קרובות בביתו. המחותן שלי, פרופסור ווליס, כבר אינו בחיים ואשתו גרה בבית הזה יחד עם הילדים שלנו. אני כותב את הפרטים האלה בגלל שאני עדיין תחת רושם של נאום שלי שנשאתי היום בבית הכנסת באוניברסיטה, "מתוך הנאום שלי, אנחנו אנשים מאמינים בה', מאמינים בהשגחה פרטית, וגרים במקום שה' רוצה אותו וכו' ". ווליס – ברנובר – הבן שלי – הבת של ווליס – אני.

חמש – שבע בערב. זה רחוק מהכניסה למקום הקדוש, בהשוואה לשטח "החי" זהו שלש סמטאות סולידיות. ארבעה אנשים, שלושה יהודים ואחד לא, נושאים מטען כבד, מתקדמים למקום הקדוש. מי הם? היליה, אני, לוזיק ובעל המלאכה. אנו נושאים מלט, כלי עבודה, חוט ברזל, חבל, כפפות, קורנס – בערך חמשה פטישים מחוברים, זה בידי בכל המלאכה, אח חפירה בידיי. בערך עשר צעדים מאיתנו הולכים היליה ולוזיק סוחבים את הכיתוב של המצבה החקוק בשיש. אני שומע אחרי רעש. היליה אמר משהו בקול רם. אני עוזב את בעל המלאכה עם משאו וניגש אליהם. מה אתם מרעישים, אני שואל. מקבל תשובה מהיליה, אין לנו זכות לגרום לכך שהלא-יהודי יקח חלק בהחלפת המצבה. אז מה לעשות? – שואל אני את היליה.

זה מה שנעשה, עונה היליה. את זה, הוא הצביע על הכיתוב, אנחנו ניקח אליך הביתה, ולוזיק שיסע לטשקנט ויביא משם בעל מלאכה יהודי!

לא! – עניתי לו בהחלטיות. ואז היליה ברוגז אומר לי בקול רם: אתה לוקח על עצמך שהלא-יהודי יקח חלק בהחלפת המצבה?

כן, אני לוקח, זאת תשובתי! אני חוזר מהר אל בעל המלאכה, יותר מהר, אני אומר לו, הוא לא הבין מה קורה פה. לקחנו את משאינו וכמעט בריצה פנינו אל המקום הקדוש. תהרוס!, נתתי לו פקודה! המכה החזקה הראשונה של הקורנס שממנה ניתצים שברי שיש לכל הכיוונים, אחדים שיש עליהם אותיות, על אחרים – חצי ורבע אות. למראה הדבר הזה הלב קפץ, כאשר התקרבו היליה ולוזיק כבר לא היתה דרך חזרה. את ההחלפה אי אפשר לבטל, הכיתוב הישן שבור. במהירות מופלאה הקטע שוחרר. הטקסט הישן סולק כליל. המקום – מרובע עמוק. איזשהו כוח ניהל אותנו. תפסנו,  אני מצד ימין ולוזיק מצד שמאל, את הכיתוב והיגשנו אותו לבעל המלאכה. שפוך, אמרתי לו, והמלט הסמיך כיסה לאט-לאט את כל שטח הכיתוב של המצבה.

נושאים! – אמרתי ללוזיק. התחלנו להכניס למקום שהתפנה – וכמעט נבלענו לתוכו. הופתענו מאד, וקודם כל אמרתי להיליה: "נו, עכשיו אני רואה שאכן כך היה צריך לעשות! שום חיזוקים לא נדרשו".

אספנו את שברי הטקסט הקודם לצד ימין. קברנו אותם באותו מקום שנגלע בו בזמנו בור. דיברנו, אמרנו תהלים ועייפים כאילו חזרנו משדה קרב, הלכנו. לאחר כמה חודשים נתקבלה ההוראה מהרבי לקבור את שברי הכיתוב הישן ליד המצבה.

"א גוטען מארגן ר' יוסף.

דעם רבי'ן האט מען איבערגעבן אז אין אלמא-אטא האט מען צובראכן די ברעט אויף וועלכן איז אנגעשריבן אויפן טאטנס מצבה ווער דארטן איז מקבר-געווארן".

מסרו לרבי שבאלמא-אטא שברו את הקרש במצבה שבו כתוב מי קבור פה.

קודם כל עניתי שאני חושב שהידיעה הזאת נשלחה עקב אי-הבנה, כיוון שאני במו ידי הכנסתי פלטה מרובעת העשויה שיש לתוך המצבה, ואין שום קרשים.

חודוקוב שואל אותי, מה אני חושב לעשות בקשר לכך. אני עונה לו שאטלפן לבני הבכור שגר בקולומבוס. הורי אשתו של בני גרים באלמא-אטא. הם משגיחים על המצבה של אבי הרבי, ועל כך כתבתי לרבי. חודוקוב אמר שהתוכנית הזו טובה.

אז המשכתי, הבת שלהם תבקש מהוריה לבקר ביום ראשון במקום הקדוש של אבי הרבי, ולטלפן בדחיפות באיזה מצב נמצאת המצבה. ואני, לאחר שאקבל את הנתונים, מיד אטלפן לו. נפרדנו.

אני מצלצל לריטה, אין אף אחד בבית. עוד פעם מטלפן קליין ועוד פעם אומר שחודוקוב רוצה עוד פעם לדבר איתך.

חודוקוב: "אין אלמא-אטא איז סיים שבת, זאל מען איצטער ניט קלינגען".

"באלמא-אטא כבר שבת, שלא תטלפנו לשם עכשיו".

אני עונה, שכבר חשבתי על כך.  אני אטלפן לקולומבוס ואסכם שיטלפנו לאלמא-אטא במוצאי שבת. נפרדנו.

סיכמתי עם ריטה שתתקשר במוצאי שבת לאלמא-אטא, שתבקש מההורים לבקר ולבדוק מה מצב המצבה. ריטה הבטיחה שמיד שתדבר עם הוריה תתקשר אלי.

מוצאי שבת, אני בקוצר רוח מחכה לצלצול של ריטה. הטלפון מצלצל, צילה הולכת להרים שפופרת.  אל תקחי, אני אומר. זה ריטה מתקשרת אלי.

והנה אני שומע את קולה של ריטה. אני טלפנתי.  ביום ששי זה הגיעו קרובי משפחה ובקשו מאבא ללכת איתם לבית הקברות לבקר את קברי קרובי משפחה. כאשר אבא היה בבית הקברות, הוא ניגש גם לקבר של אבי הרבי. ריטה אומרת לאבא שאני התקשרתי ומתעניין במצב של המצבה שעל קברו של אבי הרבי. אבא ענה שהמצבה בסדר גמור, כל הכיתוב באותיות זהב שלם. וגם המצבה שעל קברה של אמא שלי,  שקבורה ליד,  בסדר. שמעתי את דברי ריטה, ונפשי רטטה. איזה צירוף מקרים ומעלה: דווקא ביום ששי כאשר פה הרבי דאג למצב של המצבה, אבא של ריטה ראה שהמצבה בסדר גמור ואמר בשבת, או אמא אמרה, שהמצבה בסדר גמור.

מיד התקשרתי לקליין, והוא הודה לי ומבטיח מיד לטלפן לחודוקוב. ויש להניח שחודוקוב מיד יתקשר לרבי.

•

ובכן נחזור לבניית המקווה בבית שלנו באלמא-אטא. ידוע לנו לכל המאמצים שלי לבנות בבית שלנו באלמא-אטא ברח' אושקוב 69 מקווה אינם נושאים פרי. שיחה אחת בטשקנט עם איש חברה מכובד שכנעה אותי— אני לבד לא אוכל לבנות מקווה. מיואש, הלכתי למקום הקדוש של אבי הרבי והצעתי לו להיות שותף בבנייה, והזהרתי שחמישים רובלים ראשונים שהשאיר לי יענקל לפני שעזב לאמריקה לצורכי המקום הקדוש, אני אפנה לבניית מקווה בבית שלי.

"באותו זמן גרו בטשקנט שני אנשים, לאחד קראו מענדל (קליין), לשני – בערל (ליפשיץ). מענדל היה חסיד ליובאוויטש חם, בערל איש עסקים חם שהתחבר לחסידי ליובאוויטש. והנה פעם אומר מענדל לבערל: "רוצה לחיות חיים ארוכים? עזור לאנשים לבנות מקוואות". בתו של בערל עם משפחתה גרה באלמא-אטא. ביקרתי פעם בטשקנט, הכרתי את בערל, והוא ביקש ממני למסור דרישת שלום לבתו. הם גרו במרכז העיר. נכנסתי לביתם, ופרץ לקראתי מידע: מדפים, ארונות, ספרים, ספרים, על השלחן ספרים. מתחת לנברשות ספרים, לבסוף הנה – הם. הוא, גובה בינוני, שער שיבה ברקות, שפם מקוצץ בצדדים, חיוך שנושא בתוכו שאלה. חיוך הנפוץ בין אנשי מדע שתמיד חולמים למצוא משהו, דבר שלפעמים מצליח ולפעמים לא. היא בלונדינית נמוכת קומה, מבט חודר, חיוך ילדותי, מודה על כך שהבאתי דרישת שלום מההורים. המידע מחנך את חניכיו בסגפנות. הם לא מורגלים להגיש למכר החדש כוסית וודקה ומלפפון חמוץ, אפילו כוס תה בלי לימון לא יגישו, למרות זאת ברצון ישוחחו איתך על דודי-טורבינה ועל טורבינת-דוד.

מענדל קליין

ובכל זאת היכרותנו הקרירה הכתה שורשים, וכאשר בערל, האבא שלהם, הגיע לבקר אצלם באלמא-אטא, הם באו אלינו יחד עם אביהם. הבנו שבביתם של בני בערל יש בעיות עם כשרות, והגשנו לאורחים ארוחת צהריים. לא ידעתי שמענדל הבטיח לבערל אריכות ימים אם הוא יעזור בבניית מקוואות, ואני התחלתי לדבר על הקשיים שנתקלתי בהם כאשר החלטתי לבנות מקווה. בערל שמע אותי, ועיניו האירו. תגיד, אמר, באיזה מקום רוצה לבנות מקווה? ירדתי למרתף, פה קוראים לזה "בייסמנט". דירה שלמה בת שלושה חדרים, אמבטיה, צינור להליכת המים. תהיה בטוח, אמר בערל, שהמקווה כבר קיים, והגדיר, הנה כאן מקווה אחד, הוא הצביע, זהו מקווה שבו ממלאים את מי גשמים, והנה פה, בערל מצביע בידו לשטח הסמוך, מקווה שטובלים בו. קודם כל יש להשיג מלט, ובשה תעזור לכם הבת שלי. את הכסף אני אשלח לך.

לאחר זמן מה, ביום ששי, הגיעה לבית שלנו משאית גבוהה והורידה שלש טונות של מלט. אבק המלט כיסה הכל מסביב. כאשר שקע האבק, נפתחה דלת המשאית וירדה מהקבינה של הנהג אשה בלונדינית נמוכת הקומה, הבת של בערל. בידיה היא החזיקה דף נייר מרובע עם נייר העתקה, שמתחתיו היה עוד דף. אמרנו זה לזו שלום, והיא הגישה לי חשבון עבור המלט. היתה לי הרגשה מוזרה כשראיתי את הסכום – 50 רובלים, זה סכום הכסף שהיה שייך לאבי הרבי ושנשמרו אצלי.

הודיתי לאשה הקטנה. היא עלתה לקבינה של הנהג ונסעה לה. לפני זה מסרתי לה חמישים רובלים. השעה היתה קרובה ל"ליכטבענצן", היה מעונן ואם יירד גשם המלט יתקשה. מיהרתי להשיג אנשים והם הספיקו להעביר את המלט לבניין. זו היתה הצלחה ראשונה בבניית המקווה.

לאחר זמן מה בערל שלח מטשקנט את לוזיק גורליק שהביא איתו הוראות כיצד לבנות את המקווה, וכן כסף שהספיק לבנייה. ובעוד זמן מה, כאשר הבנייה כבר הסתיימה, הגיעה מטשקנט משלחת קבלת העבודה, שבדקה את פרטי המבנה, ובעוד זמן מה שלחו לי אישור בעל פה של רבה של טשקנט, ר' זלמן בובר – הוא קבע שהמקווה כשר וניתן להשתמש בו.

•

הרב יוסף נימוטין ממשיך לספר בכתביו: "יום אחד, ניגש אלי יהודי ב-770 ופונה אלי: "אולי שמעת על מכר שלנו וותיק, עוד מבריה"מ, שגר באוסטרליה וקוראים לו לוזיק גורליק?..." לא זיהיתי אותו. התשובה שלו היתה: "לוזיק גורליק זה אני, אתה זוכר, הגעתי אליך לאלמא-אטא לעזור לבנות מקווה בבית שלך? אתה זוכר, שהגעתי אליך לאלמא-אטא להחליף את המצבה של אבי הרבי?"

היתה לי לאחרונה ב-770 שיחה עם ר' לוזי'ק, נזכרנו באירועי העבר, כאשר אמרתי ש"הדור הצעיר אינו מכבד כאן את המבוגרים", לוזיק ענה: - אני לא שייך לאנשים כאלה. אני בעל חישול מהסוג הישן". ועכשיו 7:30 בערב, 86-I-19, וכל רגע אני מחכה למכונית עם קרוב משפחה של כלה, שבעוד שעתיים יש לה "ווארט" עם החתן, בן דוד של היליה ליברוב. התקשר אלי אתמול אבי החתן וביקש שאבוא בחברתם. והיום הוא עוד פעם מצא אותי ב-770 ועוד פעם ביקש, וכן אמר שאח שלו, גם בן דוד של היליה, נוסע היום מהולנד לאיטליה להיפגש עם הרב לאזאר.