תשמעו סיפור.

בעלי, הרב יוסף יצחק הולצמן, יאריך ה' ימיו ושנותיו, הוא רב של אוניברסיטה ובית הרפואה 'סוני דאונסטייט' בפאתי שכונת קראון הייטס בברוקלין, שבה אנחנו מתגוררים.

עד לפני שנים מספר לא התגוררו שם יהודים. לקראון הייטס היהודית היו גבולות שטח לא רשמיים אבל די ברורים.

בשנים האחרונות הפכו מחירי הדירות בברוקלין, כמו בכל ניו יורק, למספרים שאין הדעת סובלתם ואין הכיס מכילם גם בחלומות הכי פרועים.

אבל האוכלוסיה היהודית בשכונתנו המשיכה וממשיכה לגדול, ואנשים צריכים מקום לגור בו.

אז זה התחיל בתור טפטוף. מעט אמיצים העיזו לחדור למחוץ מגבולות השכונה, קרוב קרוב, אבל לגמרי בין גויים. שם היו עדיין מחירי הדירות נסבלים. ואז, כנחשון בן עמינדב בשעתו, הם חצו את הים וסללו דרך לבאים אחריהם.

לפתע, סמוך לאוניברסיטה, החלו להופיע משפחות צעירות שקנו בית. אחת, ואחת אחריה, ואז השלישית כבר הפכה את השתיים למיני-קהילה, ומשם נפרצה הדרך והחל נחשול של מתיישבים. מיני-נחשול, נאמר. כרגע מדובר בשלושים ומשהו משפחות, והרבה התעניינות באזור החדש.

בעלי, שעבד קבוע על ארגון מניינים לרופאים ולסטודנטים, החליט שהקהילה הרפואית וקהילת המתיישבים החדשים יכולות להפיק תועלת זה מזה. וכך עבר המניין ממשרדו לבית אחד התושבים, בסלון. משם עבר לבייסמנט של אחד התושבים, וכשגדל הקהל עברו המניינים לבייסמנט של קליניקה בדיוק מול בית הרפואה. הרופאים חוצים את הכביש למניין מהיר, ובני הקהילה המקומית מתפללים שם בשבתות ובחגים.

כבר היה להם גבאי, היו מתפללים, היה הרב הולצמן שמשמש ברבנות.

צריך היה להפוך את זה לבית כנסת אמיתי.

•

פניתי לאתרי יד שניה. מצאתי שם ארון יפה ומחוטב שגודלו ומראהו התאימו בדיוק למטרת ארון קודש. ללא תשלום.

בעלי נסע וסחב, ועכשיו היה ארון קודש מהודר. גם ספרי תורה השיגו. מישהו שעבר דירה תרם את ארונות הספרים שלו, ודוקטור אחד מילא אותם בסידורים ובספרי קודש.

המעבר לשם היה ממש לפני ראש השנה, הכנות נעשו בקדחתנות. ואז התברר שאין פרוכת. לימים נוראים צריך היה פרוכת לבנה.

אז, שועלת הקניות שאני, הזמנתי אונליין וילון קטיפה לבן שבדרך כלל מכסה חלונות ושהתאים במידותיו לארון הקודש, קנינו את ה"מקל" שתולים עליו וילונות, כמה ברגים, וואלה - יש ארון קודש עם ספר תורה ופרוכת יפה ולבנה!

נגמרו החגים, ואז נזכרנו שצריך להחליף את הפרוכת ולשמור את זו הלבנה לימים הנוראים של לשנה הבאה.

אז חזרתי על המבצע. הפעם הזמנתי אותה פרוכת/ווילון, בקטיפה אדומה ומשכנעת.

•

הלכתי עם בעלי לבית הכנסת לבדוק התאמה. בדרך אגב הוא הזכיר שקשה לבצע קריאה בתורה על השולחן. היו להם שני שולחנות מחוברים, מכוסים בטלית, אבל קשה לקרוא כשזה על משטח שטוח, ולא משופע כמו "בימה אמיתית".

מפה לשם, הזמנתי אצל נגר בימה. לא גדולה ולא מפוארת, כי אין תקציב. אבל "בימה" אמיתית. כזו שמציבים על השולחן.

עכשיו צריך לכסות את הבימה. בדרך כלל באותו בד של הפרוכת.

אין בעיה. הזמנתי עוד וילון מקטיפה אדומה. ואז מתברר שהווילונות האלו באים במידות מסויימות בלבד, ולא בגודל שיכסה את כל שטח הבימה. פשוט צרים מדי. לרוחב הבימה, חלק מהעץ הציץ מתחת. ולאורך, היה ארוך מדי.

קטיפה אדומה לא אמורה להיות בעיה גדולה. אז הקדשתי יום אחד למטרה. העמסתי את עצמי על הרכבת התחתית ושמתי פעמי לרובע הבדים שבשדרה השישית במנהטן. שם ישנן חנויות עמוסות במאות ואלפי גלילים.

התחלתי לעבור חנות אחר חנות. הייתי בטוחה שתוך רבע שעה תצלח המשימה. קטיפה אדומה- כמה קשה זה כבר יכול להיות?

מה מתברר?

רוב הבדים באים ברוחב אחד, של מקסימום 54 אינצ'ים. בדיוק הרוחב של הווילון שקניתי, שמתאים לארון הקודש אבל לא לבימה.

ישנם סוגים של רוחב רחב במיוחד, אבל ההיצע מוגבל ביותר. לא הרבה סוגים ולא הרבה צבעים.

בנוסף לכל הצרות, התברר שהקטיפה האדומה שקניתי היא לא "אדום קלאסי". היה בה גוון מסויים של חום חלודה, ומוכר אחר מוכר ששאלתי ענו בבטחון ברגע שהציצו בבד, שאין כזה צבע ואין כזה סוג, ובטח שאין את הרוחב שהייתי זקוקה לו. היו הרבה גוונים אחרים של אדום קלאסי, וגם של בורדו, אבל מאד מאד לא מתאימים לפרוכת שכבר הייתה, וגם לא מספיק רחבים. המחיר הממוצע היה 25 דולר ליארד.

לאחר בלוק שלם של חנויות כאלו ותשובות כאלו, השתכנעתי שאין לי יותר מה לחפש שם.

גם אם הייתי מוכנה להכין פרוכת חדשה שתתאים לכסוי הבימה, לא אמצא בד שיכסה את הבימה בשלימותה.

ואת הפרוכת שנתתי כבר אהבתי. הוספתי לה עיטור מזהב מסביב עם כשורי התפירה הלא בדיוק מזהירים שלי. איך אתחיל הכל מההתחלה?

נשארה חנות אחת. לפני שנכנסתי אליה עשיתי מה שאני בדרך כלל עושה כשאני מתייאשת. נשאתי עיני לשמיים (בפינה, שהעוברים ושבים לא יעצרו לבדוק אתי מה עף שם למעלה) ואמרתי לאבא שיושב שם, כמו שאני תמיד מדברת אליו:

"אבא, אם אתה רוצה שאתרום לך כיסוי לבימה שלך, ואם מצאה מתנתי חן בעיניך, אנא כוון אותי לבד שאני צריכה. כי בדרך הטבע מה שאני מחפשת לא קיים".

נכנסתי לחנות, כשאני יודעת שהעניין כבר לא בידי.

בכניסה עמד בחור שדיבר בזעף עם לקוחה. הוא שאל מה אני צריכה. במקום להתחיל לחפש קיצרתי תהליכים ושאלתי ישירות: "יש לכם בדים רחבים יותר מ54 אינטש"?

הבחור ענה מיד "לא" בזעף מוגבר וסובב אלי את הגב.

עמדתי שם עוד דקה-שתיים, מתענגת על כל היופי-על-גלילים שמסביב, ופניתי לצאת.

ואז שואל אותי מישהו: "אפשר לעזור לך"?

פניתי וראיתי שהיה שם עוד מוכר. כנראה האבא של הזועף. גם הוא היה עסוק עם לקוחה, אבל לא אהב את המראה של לקוחה פוטנציאלית שעומדת לעזוב בלי לקנות כלום.

הפניתי אליו אותה שאלה ששאלתי כבר כל כך הרבה פעמים באותו יום: קטיפה ברוחב של יותר מ-54 אינטש. לא הזכרתי אפילו את הצבע האדום.

ואז הוא אמר "כן, שם בסוף, שמאלה".

פתחתי זוג עיניים ענקיות. התחלתי ללכת לכיוון. שם, בסוף בסוף ושמאלה, עמדו גלילי קטיפה. פילסתי את דרכי לשם בקושי רב. נראה לי שלא שזפתם עין אדם במשך כמה מאות שנים. ארכיאולוגיה במיטבה!

ושם, בתוך כל האבק, עמד גליל קטיפה אדום עם גוון חום חלודה, נראה בדיוק כמו הדוגמית שבידי! תאומים!

הרוחב?- 72 אינטש! בדיוק מה שרציתי!

והמחיר? עשר דולר ליארד! וכ ב י ס!

כנראה שכן רצה אבא שלנו מתנה ממני!

בלי להאמין למה שאני רואה ביקשתי ממנו לחתוך עבורי. לקחתי יותר מששיערתי שצריך, כי עדיף לחתוך את העודף מלהיתקע שוב עם חתיכה קטנה מדי.

•

בערב הלכתי עם בעלי ועם קופסת סיכות לבית הכנסת, כדי לסמן בדיוק כמה ואיפה לחתוך.

...הבד התאים בול בשלימותו, מכל הצדדים, לא צריך לחתוך ולא להוסיף, לא אינטש אחד יותר או אינטש אחד פחות!!!