לכבוד יום כ"ד טבת יום הילולת אדמו"ר הזקן, אעלה את זכרו של תושב אילת ושמו יגאל צירין ז"ל.

יגאל היה תושב אילת שנים רבות. הוא היה מצאצאי אדמור הזקן ושמר על קשר עם תנועת חב"ד ועם הרבי.

הקשר עם חב"ד והרבי התהדק מאוד לאחר שלאילת הגיע שליח הרבי, הרב ישראל צבי גליצנשטיין, שעמד בקשר עם משפחת צירין וזימנם לכל אירוע חב"די שקיים בעיר. 

ימיו של יגאל צירין לא ארכו והוא נהרג בתאונה בכביש הערבה בטרם עת, והותיר אחריו אלמנה וילדים. מה מאוד נפלא הדבר, שהוא הסתלק לבית עולמו, ביום כ"ד טבת תשל"ז, יום הילולת צור חוצבתו אדמו"ר הזקן, ונטמן בבית העלמין באילת.

אלמנתו, מרת צילה צירין שתבלחט"א, היתה נוהגת לכתוב מכתבים לרבי מפעם לפעם, והיא ביקשה מהרבי, לאחר פטירת בעלה, שיתרום ספרים לעילוי נשמת בעלה עבור ספריית בית חב"ד באילת.

הרבי ביקש למסור לה שאין הדבר נהוג אצלו לתרום ספרים לעילוי נשמת נפטרים.

אך היא עמדה על דעתה וביקשה שוב מהרבי שיאות בכל זאת לתרום ספרים. סוף דבר התקבלה הוראה חריגה מהמזכירות להרב גליצנשטיין, לרכוש ספרי חסידות ולהקדישם על שם המנוח יגאל צירין. לפי הוראת המזכירות נרכשו כמה ספרי קודש מרבותינו נשיאנו ועליהם נכתב:

"לעילוי נשמת הקדוש יגאל שמואל בן דוד ושרה צירין (לבית שמערלינג דור שישי לאדה"ז זי"ע), נהרג ביום כ"ד טבת תשל"ז,

תרומת האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א"

•

בשבוע שעבר כתבתי על השריפה שפרצה ב-770, כי היא התרחשה  ביום חמישי של שבוע פרשת שמות - ולא היא. ביומני נכתב שהשריפה אירעה ביום רביעי בלילה.

תחילה היה נראה שלא יצליחו להכשיר את בית המדרש עבור ההתוועדות בפרק זמן כה קצר של יום ומחצה. אבל, עם הרבה רצון ומרץ, הצליחו להשיב את המקום לקדמותו והרבי התפלל בו את כל תפילות השבת וירד להתוועדות בשעה היעודה, כשבחלל האוויר נודף ריח של שריפה.

ההתוועדות היתה מתוחה וסוערת מאוד. הרבי התייחס לשריפה באריכות, ודיבר על כך שחרף העובדה שמאותתים מלמעלה בכמה וכמה מאורעות, אין איש שם על לב ואף אחד לא מתעורר ומבין שיש לפעול לבניית המקווה. הרבי אמר שהשאננות מהבניה היא זו שגרמה לשריפת המקום.

הרבי גולל בקצרה את 'פרשיית המקוה' וסיפר כי לפני שלש שנים החל לזרז את בניית המקווה המחודש. הרבי אמר שהוא עצמו לא ידע עד כמה הדבר חשוב ומדוע הוא מרגיש צורך לפעול בעניין.

הרבי המשיך, כי בתחילה 'דחף' את העסקנים במתינות ואחר כך פעל בנמרצות, ולצערו לא זו בלבד שלא התקדמו בשיפוצים ובבניה, אלא שנוצרה מריבה ומחלוקת בין העוסקים בדבר.

הרבי סיפר על התמסרותו של הרבי מהר"ש להקדים את בניית ופתיחת המקווה ולו ביום אחד בלבד.

בטרם נמשיך בדברי הרבי, אקדים כי קדמו לשיחה הזו כמה וכמה פתקים שהרבי כתב למרא דאתרא, הרב זלמן שמעון דווארקין ז"ל, ולעסקני השכונה.

בקיץ תשמ"ב הרבי שאל את הרב דווארקין מתי יסתיימו השיפוצים במקווה - והוא השיב  שלפי התכנית זה יקרה בערב חג הסוכות. בז' מרחשון הרבי כתב לו פתק: "האם ערב חג הסוכות כבר הגיע?"

פתק נוסף הרבי שיגר לעסקנים בערש"ק פרשת לך לך, ובו הוא מכנה את העובדה שהמקווה מושבת כ"מאורע מבהיל" ובסופו של הפתק הארוך, שבו מתאונן על חוסר העיסוק בדבר, הרבי כותב: "וה' ירחם על כולנו בתוככי כל ישראל, ומסיימים בטוב".

בשבת פרשת וישלח של אותה שנה הרבי דיבר בהתוועדות על חוסר העשייה במקווה, ואמר כי פגש שם את אחד הממונים, שפחד שמא אדבר עליו בהתוועדות לכן הגיע לשם כדי שלא אדבר עליו וכו'. הרבי הביע את תקוותו כי הוא מקווה שיקיימו את הבטחתם לסיים את המלאכה תוך ב' או ג' שבועות למרות שרואה שלא זז שם מאומה.

באחד הלילות היה קצר בבליל חוטי החשמל והמקרופון המסועפים שתחת בימת הרבי ופרצה שריפה קטנה. התמימים הבחינו בה מיד וכיבו אותה במהירות, לפני התפשטותה.

הרב זלמן גוראריה שאל את הרבי בערב שבת פרשת ויחי האם להרחיב את בית הכנסת של 770. הרבי השיב לו בפתק ארוך, בו גולל את כל השתלשלות 'פרשת המקוה' - ובהמשך הרבי כותב: "... ובאם באמת מעוניינים לטובת בית המדרש ולטובתו שימכרוהו וימסר הכסף לאיש שאינו מליובאוויטש ויתנו לו עשרת אלפים דולאר שכר טרחתו ובלבד שיגמור המקוה במשך ג' שבועות. האיש מליובאוויטש לא יתן עצות כלל".

ביום שלאחר השריפה, הרב דווארקין הכניס לרבי שטר מכירה על בית המדרש ד-770. הרבי חתם עליו ובית הכנסת נמכר!

•

ועתה נשוב לדברי הרבי בהתוועדות דשבת פרשת שמות:

"עברה שנה ולא עשו מאומה, ואחר כך עשו אסיפות והטילו את האחריות אחד על השני והדבר נמשך בעצלתיים ולא פעלו כראוי. עד שקרה מקרה שאדם נפצע במקוה - לא נגע ולא פגע!

קרה מקרה נוסף - לא נגע ולא פגע - - - 

קרה עוד מקרה - לא נגע ולא פגע - - - 

אחר כך פרצה שריפה קטנה בבית הכנסת! - לא נגע ולא פגע - - - 

ופרצה שריפה גדולה בבית הכנסת - לא נגע ולא פגע - - - והשריפה היתה באופן ניסי שלא ידוע כלל כיצד פרצה השריפה.

ואחר כך מכרתי הבית הכנסת כדי להציל את בית הכנסת! - ולא נגע -- ולא פגע ---"

סערת הנפש בדיבורים אלו באו לידי ביטוי במנגינה המיוחדת שבה אמר הרבי את המשפט שחזר ונשנה: "לא נגע ולא פגע". כשבכל פעם הוא מדגיש תיבה אחרת פעם אחת הדגיש את ה"נגע" ופעם את ה"פגע" ופעם את שתיהן, ובפעם האחרונה שהזכירה אמר אותה באורך ובהטעמה מיוחדת שממנה ניבט צערו הגדול של הרבי.

וסיים הרבי "יהי רצון שיערה ה' רוח ממרום וילמדו ההוראות כדברי הבעש"ט וכו'".

הרבי אמר שהוא מדבר על כך בשבת כדי שה"זייטיקע" [-החיצונים] לא ישמעו זאת כמו שכתוב בתפילת כגוונא שבשבת אין להם שליטה.

לא צריך להכביר במלים כדי לתאר את האווירה המתוחה שנוצרה בהתוועדות לאחר דברי הרבי הנוקבים. יכלו לחוש באוויר את המתח.

•

בהמשך ההתוועדות, לאחר השיחה הבאה, כשסיימו לנגן והרבי עמד להתחיל בשיחה נוספת, קם ממקומו אורח מארץ הקודש, הרב ישראל קוק-לאש, וזעק לעבר הרבי שלאחר שאלפי יהודים הניחו תפילין מאז מבצע תפילין (וקבעו מזוזות) הגיע הזמן שמשיח כבר יבוא.

הרבי הביט בו במבט נוקב מאוד וכולם נבהלו מה תהיה התגובה. כשסיים הכרזתו, פניו של הרבי התרככו קרוב לחיוך - ואמר לו: "אמן, לחיים".

ההכרזה שלו שחררה את המתח והרבי המשיך להתוועד.

יש אומרים שהאמירה שלו היא זו שהביאה לשיחה סוערת ודברים נוקבים על קושי הגלות, שנאמרה בהמשך ההתוועדות ועל כך בשבוע הבא בזרת ה'.

בהערת אגב: הנכתב כאן ב'פרשיית המקוה' אינו מקיף את כל דברי הרבי בהתוועדויות  הסמוכות, ובפתקים שיצאו לרב דווארקין ולהרב זלמן גוראריה ולעסקנים נוספים.

נושא זה קובע פרק לעצמו ועוד חזון למועד.