הפעם אני רוצה לספר לכם על אישה שנפטרה השבוע, מרת ציפורה ברכהן זכרונה לברכה, סבתה של אשתי וסבתא רבתא של ילדיי.

אנו נוהגים לפאר את האנשים המיוחדים, החולמים והמגשימים, אלו עם השאיפות יוצאות הדופן שאף הוגשמו, היזמים המצליחנים.

אבל לא היום.

היום אני רוצה לספר לכם על אשה חסידית, שנולדה וגדלה למשפחה חב"דית מיוחסת באחת ממוקדי הפאר של חסידות חב"ד, העיר קרמנצ'וג שבאוקראינה, פגשה את בעלה לעתיד בסמרקנד בזמן המלחמה, ואחריה גרה בריגה שבלטביה עד עלייתם ארצה בתשכ"ט.

אשה פשוטה וישרה שכל שאיפותיה היו "רק" שילדיה יהיו חסידים ויראי שמים.

בעלה הרב נתקע ברכהן המפורסם וחבריו שמרו על הגחלת של יהדות ריגה במסירות נפש בשנות האימה של סטלין. אבל לא היא, היא "בסך הכל" הקימה והחזיקה בית יהודי וחסידי איתן, ככה סתם בפשטות, בלי מסירות נפש, רק בידיעה פשוטה שזו הדרך ואין בלתה.

עשרים שנה הם גרו בארץ הקודש אחרי שנים של ציפייה נכספת להיגאל ולצאת מעמק הבכא הסובייטי והיו חלק בלתי נפרד מקהילת חב"ד בלוד.

עשרים שנה, עד שבתשמ"ט, שנתיים בלבד אחרי פירוק ברית המועצות במסגרת הפרסטרויקה של גורבצ'וב, יצאה עם בעלה הרב להיות שלוחים של הרבי בריגה שבלטביה.

היא הייתה אז בת שישים ושלש. ילדיה הקימו ובנו את משפחותיהם הנכבדות בארץ, והיא ארזה את חייה וחזרה ל'עמק הבכא' ממנו יצאה אך לפני שני עשורים. לו שאלתם אותה, גם הפעם אין כל מסירות נפש במעשיה, פשוט זו הדרך ואין בלתה, והיא חב"דניקית שעושה מה שצריך, מה שהרבי מבקש. 

כל כך פשוטה וסטנדרטית היא הייתה שבכל מפגש עם נכדיה היא בעיקר שאלה אותם על הפרנסה. בקשה שיקנו לעצמם דירה, כי כל אחד צריך דירה ושיהיה להם בטחון כלכלי, כי צריך לעבוד וצריכים פרנסה.

צפורה ברכהן נפטרה בשיבה טובה בגיל 94, כשלמעלה ממאה ושלושים צאצאים מבכים את לכתה.

היא זכתה ששאיפותיה ה'סטנדרטיות' התגשמו. כל צאצאיה הינם חסידים ויראי שמים וזו הרי ברכה וזכות שלא פשוט לזכות בה, בוודאי לא אז ברוסיה הסובייטית ובינינו, גם לא היום. וכן, היא גם זכתה לראות שכולם עובדים ומתפרנסים בכבוד וגם זה לא דבר של מה בכך.

הלוואי על כולנו.