עבדתי היום (שלישי) אצל לקוח ברמת גן. במהלך עבודתי על המחשב, ניגש אליי יהודי מבוגר ואומר לי "שלום" באידיש.

הייתי עסוק ואמרתי לו שלום בקטנה, וניסיתי לחזור לעיסוקיי. אבל הוא לא הרפה וביקש להשמיע את סיפור חייו. 

•

אני בן לניצולי שואה. נולדתי במחנה פליטים בגרמניה בשנת 46.  משפחתי היא משפחת טסלר, מחשובי חסידי ויז'ניץ. 

בגיל 13, ההורים שלי ישבו וסיפרו לי על ממדי השואה. הייתי כל כך נסער והחלטתי לגזור את הפאות ולמחוק את הדת מחיי. 

המשפחה שלי הייתה בהלם וניסו להחזיר אותי בחזרה, אך אני בשלי. לחמתי בכל מלחמות ישראל ופרשתי בשיא, לאחר 24 שנים, בדרגת סגן אלוף.

הקמתי משפחה. בזמן האחרון חזרה לי האמונה והתחלתי להתפלל ביחיד, ללא תפילין. תפילין אני לא יניח בחיים. 'התפילין שלי הם בתוך הלב'. 

•

אני מסתכל עליו בהלם. מסתכל על השעון: 16:40. 15 דק' לשקיעה - ואומר לו שזו השגחה פרטית, ואני חייב להניח לו תפילין.  

הוא אומר לי: אין מצב. 

לאחר נסיונות שכנוע, הוא אומר לי: אתה יודע מה, נניח על השרוול. רצתי לרכב וחזרתי עם התפילין.

בעל העסק היה בהלם מהמתרחש, ואמרתי לו: אם זה מפריע נניח בחזר צדדי. ואז טסלר אומר: מה פתאום, נניח פה באמצע החנות שכולם יראו. 

כשהפשלתי לו את השרוול, הייתי בהלם. 

מצורפת התמונה המרגשת: