את יום שישי האחרון התחלתי עם קצת חשש ממזג-האוויר. אמנם בסניף אושר-עד בלוד יש גג בחוץ וברוך ה' מסתדרים, אבל החשש שהסניף יהיה ריק או שללקוחות לא תהיה סבלנות להוריד מעיל ולהפשיל שרוול. 

בשעה 7:15 שלחתי וואטס-אפ למנכ"ל עיריית לוד: "בוקר טוב, אני באושר-עד משעה 8 עד 10".

התשובה לא איחרה לבוא: "סבבה, אני מצטרף בע"ה". 

הסיפור עם המנכ"ל, אהרון אטיאס, התחיל כשחברי מנחם שייקביץ הצטרף לקבוצה של נחל'ה שנסעה לרבי.

ביום שישי הוא פגש בהשגחה פרטית את אהרון בברוקלין והציע לו להצטרף לשבת באוהל. אהרון לא התמהמה ונענה בחיוב, ואכן עשה את השבת עם הקבוצה בציון.

את העליות לתורה מכרו תמורת התחייבות של הנחות תפילין במבצע תפילין ואהרון קנה עליה תמורת 20 הנחות תפילין. לאחר השבת קבלתי טלפון מאחי צביקי, שגם היה עם הקבוצה, והוא סיפר לי שהציע לאהרון להצטרף אלי למבצע תפילין.

•

אהרון הגיע מוקדם והתגובות מצד הלקוחות בסניף היו מפתיעות. כולם מכירים את מנכ"ל העירייה והוא מכיר את כולם, קורא להם בשמם, מדבר איתם, שואל בשלומם ובשלום הוריהם. סוג של קבלת קהל. 

המניח הראשון היה נראה קשוח והחלטי: "אין לי זמן, אני ממהר!" תוך כדי שהוא מחפש לקנות לעצמו מטרייה.

"תקשיב, הבאתי מישהו מיוחד היום שאחראי על הנחת התפילין, תסתכל", אמרתי לו.

הוא מרים תעיניים ובהלם: "מי זה? אהרון המנכ"ל, מה הוא עושה פה?!"

המנכ"ל מזהה אותו וקורא לו בשמו לבוא להניח. הוא לא מהסס ומיד מגיע ומפשיל שרוול.

אחרי מספר דקות מגיע יהודי שהנחתי לו תפילין לא מעט פעמים. הוא עובד עירייה והוא מספר לי ולאהרון שהיום הוא ראה אותי, אבל הבריז הביתה מסיבה כלשהי. כשהגיע הביתה, ראה בפייסבוק את ההודעה שאהרון כתב בקשר להתחייבות להנחת תפילין. "זה דירבן אותי והחלטתי לחזור לאושר-עד להניח תפילין".

לתדהמתו, הוא רואה את אהרון בדוכן. התרגשות.

לפני כמה חודשים עשינו בסניף בר מצווה לאדי המאבטח. מאז הניח עוד פעמיים. היום, מיד כשהגעתי, הוא ביקש להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע ברוסית. כדי שהוא יניח הייתי צריך לחפש מאבטח אחר שיחליף אותו בחמש דקות האלה, אחרת זה לא היה מתאפשר. אחר כך גם ביקש להצטלם עם התפילין. 

•

לפחות 50% מהמניחים לא נענים מיד בחיוב ותמיד חייבים להפעיל קצת לחץ.

לפני כמה שבועות הנחתי ליהודי שהניח תפילין רק שלוש פעמים בחייו. מאז הוא הניח עוד פעם ובשבוע שעבר ניסיתי שוב. "פעם הבאה", הוא אמר ואני שמחתי.

ביום שישי הוא הגיע. מיד נגשתי אליו ואמרתי לו: "הבטחת"! אבל הוא לא הסכים, ניסיתי ללחוץ אבל לא הלך. האמת הרגשתי אכזבה גדולה. ממש פספוס. אבל רגע, המשך יבוא.

זוכרים את היהודי שמניח רק בשבתות 'מברכים' והניח כבר ארבעה שבועות ברצף?! הוא הגיע שוב, קצת דין-ודברים ביננו, הוא אומר לא, אני אומר כן, ואחרי דקה הוא עם תפילין על הראש.

כשהוא מסיים, אני מספר לאהרון עליו: קוראים לו ששון, הוא למד בתומכי תמימים בקרית מלאכי. הרב בומי פרידלנד ור' מוטל קוזלינר לימדו אותו א"ב והוא למד את כל פרקי אבות בעל פה. תראה איך מסתדר יופי עם הקשר חב"ד של יד. ואז אהרון מספר לו שהוא עצמו גם למד בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד. 

בשעה 10:00 הגיע הצוות שמחליף אותי, נתי מלכא וחיים מעטוף. אהרון ביקש שאספור את כמות המניחים ומסתבר שהוא הגיע ל-12 הנחות תפילין.

הצעתי לו להגיע שוב בשבוע הבא או להמשיך עם הצוות הבא. אהרון בחר באפשרות השניה והמשיך עם הצוות - שהניח לעוד שמונה יהודים.

המשימה שלו הושלמה! 

כשירדתי לרכבי שנמצא בחניון התת-קרקעי, אני מזהה את הבחור ש"הבטיח" והבריז - מעמיס את הרכב בקניות. אני נעצר, מסתכל עליו, ואומר לו: "היי, יש לי הרבה זמן היום, אני יכול לחכות לך 10 דקות ואפילו יותר".

הוא דמם לכמה רגעים, נראה כחושב ואז שאל: "מה, אין לך ילדים"?! 

"יש לי חמשה ילדים ברוך ה' אבל כולם במוסדות והשבת אני מתארח בכפר חב"ד, אז אני לא ממהר לקניות ואני גם לא צריך להכין חמין השבת", עניתי לו.

"טוב, אז אני רק אסיים להעמיס לרכב", אמר.

זה לקח בדיוק 3 דקות. מיד חלץ את המעיל והרים את היד למעלה. כשסיים אמר לי: "האמת שהרגשתי רע עם עצמי שברחתי אז תודה שחזרת!"

סך הכל הנחנו תפילין ל-18 יהודים וחלקנו 150 ערכות נש"ק לע"נ חמותי נאוה בת חנוך ולע"נ עדה שיינדל בת צבי.