היה זה לפני כשנה - הגיעו אליי זוג הורים לפגישה וכך הם סיפרו לי: "יש לנו ברוך השם חמש בנות ושלושה בנים.

שאיפת חיינו בתחילת חיי הנישואין הייתה: שאנחנו נהיה הזוג הכי אוהב וטוב שיכול להיות, ושנהיה גם ההורים הכי טובים שרק יכולים להיות. עברנו בילדותנו הרבה קשיים מההורים שלנו והבטחנו שלא נעשה לילדים שלנו את מה שעשו ההורים שלנו לנו. אנחנו לא נפגע, לא נבקר, אנחנו נהיה הורים שניתן אהבה בלי גבולות לילדים שלנו נרעיף עליהם אהבה, מחמאות, כבוד, בקיצור כל מה שהם צריכים נפשית, רוחנית וגשמית.

ובאמת נתנו כל השנים מכל הלב והנשמה לילדים שלנו. כל עולמנו היה רק משהו אחד - הילדים, איך לתת להם, איך לפנק אותם, איך לדאוג להם. במקום הראשון בחיים שלנו היה משהו אחד וזה הילדים.

אבל לא הבנו מדוע חלק מהילדים קיבלו את האהבה שלנו והחזירו בהתנהגות למופת, אבל היו ילדים שפשוט רק רצו לקבל מאיתנו, לקבל ולקבל, ובלי שום דבר לתת.

לא דרשנו מהילדים דרישות שאינן אלמנטריות, אלא לתת כוונתנו בדברים מסוימים שילד צריך להתנהג בהם. לדוגמה: היינו אומרים להם להגיע בזמן הביתה מהחיידר, הם היו חוזרים שלוש שעות אחרי זה - כל צורה ולשון תחנונים שאמרנו לא עזרו. היינו מבקשים מהילדים שיהיו שותפים בדברים בסיסיים בבית. אתה אוכל, תשים את הצלחת שלך בכיור אחרי הארוחה, אפילו לא ביקשנו שישטפו כלים. הם היו מתקלחים, זורקים את הבגדים שלהם על הרצפה ולא לוקחים לסל הכביסה. אומרים להם ללכת לישון בזמן, מי היה שומע ומי היה מקשיב לנו. בתור הורים שהיינו עובדים כל כך קשה לפרנסת הבית היינו מגיעים לבית מבולגן כל־כך ואז היה מגיע שלב התחנונים שילכו לישון כי יש להם מחר חיידר. כסף לעוזרת בית לא היה לנו, כך קרסנו תחת עולו של הבית ועל כל דבר היינו צריכים להתחנן ולבקש שיעשו, שילכו לקנות במכולת וכו'

ואנחנו בכלל לא חשבנו על הכיוון של לצעוק או עונש רק הכול באהבה מבקשים שוב ושוב בצורה יפה ועדינה ושום דבר לא עזר. למעשה הכול היה טוב ויפה, היינו יכולים לסלוח ולהמשיך הלאה, עד שהגיע ילד אחד והוא הפר את כל הכללים האפשריים – אומנם כפי שאמרנו חלק מהילדים לא היו מקשיבים לנו למה שאמרנו, אבל הם לא היו מתחצפים ומדברים בצורה של חוסר כבוד אלינו, עד שהגיע בן הזקונים והוא החל לדבר בחוצפה ממש לפני הילדים. היינו אומרים לו לדוגמה תוריד את הצלחת לכיור אחרי האוכל הוא היה אומר: 'לא בא לי, די אתם חופרים לי'. היינו אומרים לו: 'תחזור בזמן הביתה מהחיידר' והוא היה אז ילד בגיל שתים עשרה וחצי, הוא היה אומר לנו: 'אני אגיע מתי שבא לי'.

הרגשנו שאנחנו הולכים לצאת מאיזון לא הבנו איך הגענו לכזה מצב שילד שלנו כל כך מתחצף אלינו, עד שהחלטנו בינינו שאם הילד מתחצף ניתן לו עונש קטן. תחשוב שבחיים לא נתנו לילדים שלנו עונש, זה לא היה בלקסיקון שלנו.

בפעם הבאה שהוא התחצף אזרנו עוז ואיימנו עליו בעונש, הילד היה קצת מופתע לכמה שניות וישר הוא הגיב בחוצפה נוספת: 'בואו נראה, אתם לא תיתנו לי עונש'.

בהמשך כשכבר אכן הענשנו הוא היה מגיע בוכה אלינו שנוותר לו שנסלח לו, וכך אכן היה - מהר מאוד היינו מוותרים לו וסולחים לו ושוכחים מכל מה שהיה.

ותחשוב שכל אותו זמן כל הילדים שלנו כולל אותו ילד קיבלו מאיתנו ללא הפסקה אהבה וכל מה שהם רק ביקשו הם היו מקבלים.

הילד גדל וחשבנו שנוכל להמשיך ולספוג, אבל מה שקרה בשבוע האחרון כנראה שגם אנחנו מבינים שמשהו פה לא תקין. ואנחנו שחשבנו שאנחנו ההורים הכי טובים והכי משקיעים צריכים להתייעץ מה לעשות פה.

הילד ביקש משהו מאיתנו ואשתי אמרה לו שכרגע המצב הכספי לא מאפשר את זה וכאשר המצב יתאפשר אנחנו נקנה לו, אבל הילד התעקש עד שזה הגיע למצב שהוא איים עלינו שאם לא נקנה לו הוא לא יילך לישיבה ובחמת זעם הוא העיף צלחת מלאה באוכל על הרצפה, ואז הוא יצא מהבית בטריקת דלת מהדהדת.

אני ואשתי פשוט נשברנו לגמרי, שנינו נכנסנו לחדר השינה כדי ששאר הילדים לא ישימו לב ובכינו כמו שלא בכינו אף פעם. כל כך הרבה השקענו בילדים שלנו כמה דם ויזע הושקע בהם כמה חשבנו  ותכננו שאנחנו לא נהיה ההורים הרעים והנה איך הבן שלנו מתנהג. במה טעינו שאלנו את עצמנו שוב ושוב. הבנו באותו לילה שמשהו בהתנהגות שלנו לא תקין, כנראה שאנחנו צריכים ללכת לייעוץ.

אז הנה אנחנו פה לפניך כאובים ושבורים לרסיסים הנה אנחנו מודים נכשלנו בחינוך ילדינו, אמרו שני ההורים כשעיניהם זולגות דמעות של כאב".

הייתה לי שיחה ארוכה עם אותם הורים ובמהלכה אמרתי להם כך: "אתם הורים מקסימים טובים ונהדרים, אבל משהו אחד היה צריך להיות קצת אחרת וזוהי העובדה שהייתם הורים מידי טובים. כמו שכל הילדים וכל בני האדם בעולם זקוקים לאהבה ולהגיד להם שוב ושוב כמה שאוהבים אותם ולכבד אותם, לנשק, לחבק, להחמיא להם - אבל יחד עם זה יש צורך לתת לילד גבולות וזה חשוב אותו דבר כמו לתת לו אהבה ולא פחות באחוז אחד מהצורך באהבה.

אנשים חושבים שרק ילדים שגדלים ללא אהבה ועם ביקורת גדלים ילדים עם בעיות רגשיות קשות, אז התשובה היא שגם ילד שתיתן לו את כל האהבה שיש בעולם ולא תיתן לו גבולות בחיים, אז הוא יגדל עם בעיות רגשיות קשות, לא פחות מאותו ילד שגדל בחוסר אהבה ועם פגיעות מילוליות.

הסברתי להורים שלילד אין שום בעיה שהוא ישמע את המילה 'לא'. או ש'אי אפשר כרגע'. אין כזה דבר שילד גדל כשהוא מקבל כל מה שהוא רוצה ללא דחיית סיפוקים.

האישה אמרה: 'אבל לא יכולתי לעמוד בבכי של הילדים כאשר הם רצו משהו'. הסברתי להם שבשעה שאתה מרחם על ילד שבוכה כי נתת לו למשל עונש על כך שהוא הרביץ לאח שלו ואתה מוותר לו על העונש בגלל בכיו, אז אתה מרחם על עצמך ולא עליו, כי מבחינת חינוך בריא הילד צריך לקבל את העונש כדי שיידע שיש גבולות בחיים".

• 

הגיעו אליי סיפורים מאוד קשים על ילדים שלא עלינו אף הכו את ההורים שלהם או ילדים שהסתבכו בדברים הכי קשים והכול בגלל שההורים במשך שנים לא למדו להציב גבולות לילד שלהם.

פשוט צריך לדעת להגיד לא.

הילד שלכם זקוק לגבולות כמו שהוא זקוק לאהבה במשך השנים הבאתם לו רק אהבה ולא גבולות אז זה הגיע למצב הזה.

ילד צריך לדעת למשל שיש שעות של שינה נורמליות ולא חוזרים הביתה מאוחר, ואם קורה ואין אפשרות כזו מודיעים להורים מראש. ילד צריך לדעת לעשות מטלות בבית, ילד צריך לדעת שאין כזה מושג רק לקבל בלי לתת.

וגבולות זה לא אומר חס וחלילה להרביץ או לפגוע מילולית אלא פשוט הילד ידע שאם הוא לא יתנהג אז הוא גם לא יקבל משהו שהוא רצה.

אין מושג של רק לקבל בלי לתת.

אין מושג שילד מתחצף להורים שלו וזה עובר כך בלי לעשות על זה כלום, כאשר אתה מתחיל לוותר אז אתה לא יודע איפה הגבול - הילדים כל הזמן מנסים את הגבולות של ההורים.

וזה לא סותר את העובדה שצריך לאהוב, לחבק, לנשק את הילדים אבל יחד עם זה הילד צריך לדעת שיש גבולות בחיים. ילדים או ילדות שגדלים ללא גבולות אחרי כן יש להם בעיות רציניות בזוגיות בחייהם.

אותו דבר זה גם בין בני הזוג חשוב לתת אהבה וכו' אבל לא פחות חשוב לתת גבולות אין מצב שאחד מבני הזוג ייתן אהבה אבל בגלל זה יהיה מותר לו לפגוע מילולית כל הזמן.

בעבר הורות הייתה סמכותית. נקודה. לא היה ביטוי וודאי לא היה יותר מדי שיח על הורות אוהבת, כפי שאנו רואים היום. לעומת זאת היום, השיח ההורי גדוש בהכלה, באהבה ובחמלה, ואין די ביטוי לסמכות ולהצבת הגבולות שכה חשובים לילדינו,

"זה מתחיל כשאנו ההורים מוצאים את עצמינו נאלצים להרים טון, כשילד משתולל וההורה אינו יודע מהי הדרך לעצור אותו, ממשיך בחוצפה כלפי ההורים; בנוסף, ילדים שאינם שותפים להתנהלות הביתית ואינם מושיטים יד לעזור, ובעיות אלו מגיעות גם עד אלימות כלפי האחים שההורים אינם מתגברים עליהן, ובמקרי קיצון – עוד יותר מכך".

ודווקא מתוך כך הורים נמנעים מהצבת גבולות. כל הורה חולם שילדיו ישמעו בקולו, אך גבולות נתפסים בעיני ההורים כאיום, גבול נתפס כשלילי. וכאן כדאי שנשים לב: תמיד אנחנו מציבים לילדינו גבולות. כל ילד יודע שאסור להתקרב לאש, שלא הולכים על כביש וכדומה. אם כך, אנחנו יודעים איך לעשות את זה! אז למה כשמדברים על משמעת וסמכות הורית בתחומים חינוכיים - היכולת הזו נעלמת?

שנדע לאהוב תמיד אבל גם לדעת מתי צריך לשים רגל על הברקס. ומשהו אחד אחרון - כמו שאת האהבה אנחנו מתחילים מגיל הינקות כך את הגבולות צריך להציב מגיל זה, כי ככל שמתבגרים קשה יותר ויותר לתת גבולות.

שבת שלום לכל עם ישראל היקרים.

לתגובות: [email protected]