בחורף שנת תרס"ג מצב בריאותו של אדמו"ר הרש"ב התרופף, והוא חש רעד חזק בידיו הקדושות. משנואשו הרופאים מלרפאו, נסע לוינה לניורולוג בכיר בשם פרופסור זיגמונד פרויד, שנודע כאחד הפרופסורים הגדולים.

פרויד, שרק אז החל לעסוק בפסיכולוגיה ובפסיכואנליזה הסתקרן מאוד במפגש עם הרבי הגדול, מייסד ישיבות תומכי תמימים ומגבש תורת החסידות לידי תורה חינוכית-נפשית מעשית, וביניהם התפתחה שיחה מרתקת, שלא הרבה יודעים אודותה.

הנה היא לפנינו כפי שכתב אותה בנו של הרבי - אדמו"ר מהוריי"ץ (לקו"ד, א, 110):

הפרופסור פרויד שאל את הרבי: " חסידות מה היא"? ענה לו הרבי: "תוכן החסידות הוא שעל המוח לתת ללב להבין מה עליו לִרצות, ועל הלב להביא בחיים את מה שהמוח מבין".

שאל הפרופסור: "כיצד עושים זאת? הרי המוח והלב הם שני חלקי עולם נפרדים, שים גדול מפריד ביניהם?

ענה הרבי: "העבודה היא להקים גשר בין שני חלקי עולם אלה, או לפחות למתוח ביניהם חוטי חשמל וטלפון, כדי שהאור שבמוח יגיע ללב" [והוסיף הרבי ואמר: על סמך בחינה מדוקדקת אני אומר שחסידים מתולדתם ניחונו בכושר לעבודה זו].

ננסה להתבונן מעט מה היו תשובותיו של הרבי, תשובות שהם למעשה סיכום, תמצות וריכוז כלל השיטה החסידית-פנימית. הרבה נוטים לחשוב שהחסידות היא רק רגש וריקודים, חיוכים וקיפוצים, אבל החסידות איננה כזאת. לגמרי לא. היא עוסקת בדעת, בתבונה ובשכל המצוי בכל דבר. אמנם היא לא נשארת שם, היא גם ממשיכה הלאה. היא ממשיכה את הלב, אבל ביסודה היא תבוּנית ומסתכלת בשכל של כל דבר.

אך הלב נדרש להביא בחיים ובחיי המעשה את כל ההבנות וההשכלות שהמוח הבין והשכיל, ובלשונו הנזכרת של הרבי: למתוח חוט שהאור שבמוח יגיע ללב. מה זה אומר. ואיך עושים זאת? - מחד המוח והלב הם שני חלקי נפש שונים, אולם מאידך בגלל ש"נפש האדם אחת היא" כלשונו הזהב של הרמב"ם, הרי שיש קשר הדוק ביניהם. והדרך ליצירת הזיקה הזו, ולמתיחת "חוטי חשמל וטלפון" ביניהם, היא דרך ההתבוננות בשכל, המולידה אמוֹציות ורגשות פועמים וסוערים בלבה.

המנורה והמזבח

בית המקדש הוא בדוגמת גוף האדם: כלי המקדש הם בדוגמת אברי הגוף. מנורה שהיא האור, אור התורה הקדושה, היא המוח. והמזבח שעליון בעורת האש ומקריבים קורבנות, הוא בדוגמת הלב והרגשות של האדם.

ביניהם נצטווינו למתוח חוט של חיבור - להביא את המוח והלב לאחד.

את המנורה מדליקים מהמזבח

מנורת הזהב שבבית המקדש הודלקה מידי יום, אש להדלקתה לקחו מהאש שבערה במזבח הנחושת שבחצר המקדש. זאת לומדים מהפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו,ו) שמשמעותו שה"אש תמיד", זה אור המנורה הקרויה "תמיד" (ככתוב "נר תמיד"), "תוקד", כלומר תוּדלק מן האש של המזבח, מ"על המזבח".

חובת ההדלקה מהמזבח מוחלטת ובלתי ניתנת לשינוי, אם אין האש בוערת על המזבח - לא מדליקים את המנורה, כי לא ניתן להדליקה מאש שאינה מהמזבח.

במאמר הנוכחי ילמד הקורא: 1) מדוע תולים את הדלקת המנורה במזבח. 2) דיון במהות הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"

הפסוק האמור - "אש תמיד תוקד על המזבח" - כתוב בפרשה העוסקת בהקרבת קורבנות ובמזבח, ובפשטות היינו מבינים שהפסוק מדבר על המזבח ולא על המנורה, ש"אש תמיד" הוא ציויי על האש הבוערת על המזבח שהיא צריכה לבעור בו תמיד ולא לכבות לעולם.

מדוע אם-כן חז"ל שינו את פשטות הדברים ופירשו שהפסוק שבתוך פרשת הקורבנות מצווה על האש של המנורה?

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"

כי המילה "תמיד" שבפסוק מיותרת, שהרי כתוב "לא תכבה" שמשמעו שאין לכבות את האש ומדוע כתוב עוד מילה - "תמיד (תוקד על המזבח) לא תכבה"?

בשל כך פירשו חז"ל שהמילה "תמיד" אינה מדברת על המזבח ישירות, אלא על כלי קודש אחר - המנורה.

אך הלא אור המנורה אינו חייב לדלוק תמיד כל הזמן, שהרי היא הודלקה מידי יום וכבתה במרוצת שעות היממה ושבו והדליקו אותה רק ביום המחר, ויכל להיות מצב ששעות ארוכות מידי יום היא לא בערה, אם-כן מה פשר המילים "אש תמיד"?

כי בעצם למילה תמיד שתי משמעויות: 1) כל הזמן בלי הפסק. 2) דבר קבוע בתאריך מסוים אף שיש לו הפסקה ממועד למועד. גם מנהג הנעשה בקביעות מידי שנה בשנה נקרא "מנהג תמידי" על שם שהוא קבוע מידי שנה במועד מסוים, אף שהוא לא נמשך ומתקיים כל הזמן מהמועד שבשבנה שעברה עד המועד שהשנה.

לזה כיוונה התורה באומרה "אש תמיד" על המנורה: אף שאורה לא בער כל עשרים וארבע שעות היממה בלי הפסקה, הרי היא הודלקה "תמיד" בקביעות מידי יום ביומו.

ואש זו של המנורה הודלקה - "תוקד" - מהאש ש"על המזבח" [שהוא אש ש"לא תכבה" אש הבוערת ברציפות כל ימות השנה ביום ובלילה, בלי הפסקה].

חיבור המנורה למזבח

מנורת הזהב מסמלת את המוח הלומד את אור התורה ומזבח הנחושת מסמל את הרגשות שבלב ועבודת ה' מתוך אהבת ה' וייראתו.

אש המזבח חייבת להילקח מאש המזבח - לימוד התורה הקדושה חייב להיות מתוך אהבת ה' וייראתו. לחבר את המוח אל הלב. ובלשון אדמו"ר הרש"ב: להקים גשר ולמתוח חוט בין שני חלקי עולם נפרדים אלו.

אנשי תורה ואנשי עמל

זאת ועוד אחת, אומר הרבי:

מנורת הזהב הניצבת ומאירה בתוך המקדש מסמלת צדיקים ואנשי תורה ("תורה אור"); מזבח הנחושת הניצב מחוץ למקדש, בחצר, מסמל אנשים פשוטים שמחוץ לעולם התורה, אנשים העוסקים בעניני העולם.

מלמדת אותנו התורה שכדי שכדי שיהיה אור במקדש חייבים לחבר את כל ישראל יחד, את המנורה והמזבח. אין האור יכול להאיר בבני התורה אם אין אור בשאר האנשים.

את האור במנורת ישראל, בתלמידי החכמים, לוקחים מהמזבח מאנשי העמל האנשים הפשוטים והתמימים.

מקורות לקוטי שיחות חלק יז, עמוד 50 ועוד. בכתיבת הסיפור נעזרתי בכתבו של אלחנן ניר.

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל: [email protected]

גוט שבת!