את חיה חיימוב אנו פוגשים בעיצומן של ההכנות לחתונתה שתיערך אי"ה באמצע החודש הבא. לפני כמה שבועות התקיימה מסיבת ה'תנאים' שלה, לרגל שידוכיה עם תלמיד ישיבה. המסיבה נערכה באולם שמחות נאה בבני-ברק וחיה חשה אסירת תודה למגשימי משאלתה. "אחרי כל מה שעברתי, כל-כך רציתי שמסיבת ה'תנאים' שלי תהיה מכובדת כפי שאכן הייתה. אבל בלי העזרה של הרב קוטנר לא יכולתי להגשים את המשאלה הזו. הוא פשוט עשה אותי למאושרת".

את הרב מנחם קוטנר, האיש שארגן לחיה את המסיבה באולם השמחות, התקשינו לדובב. סיפורים נוגעים ללב כמו של חיה הם לחם-חוקו והוא מעדיף להתרכז בעשייה. קוטנר מנהל את 'צעירי-חב"ד למען נפגעי הטרור', אחת המחלקות המרכזיות בארגון 'צעירי-חב"ד' שבראשו עומד הרב יוסף-יצחק אהרונוב.

בשקט-בשקט הוא עובר מעיר לעיר ומבית לבית ופוקד מאות משפחות שהטרור האכזר הכה בהן בשנים האחרונות. הוא פוגש את בני המשפחות ברגעי ההלם הראשונים שלאחר הפציעה או האובדן, אך אינו שוכח אותם גם בשבועות ובחודשים הבאים, כאשר הפיגוע ותוצאותיו יורדים מסדר-היום התקשורתי והם נותרים להתמודד לבדם עם שברון הלב, עם הטיפולים הרפואיים ועם הקשיים הכלכליים העצומים. "בדיוק בשביל מקרים כמו של חיה אנחנו כאן", אומר קונטר בענייניות.

חיה חיימוב נולדה לפני 21 שנים בטשקנט שבאוזבקיסטן. אביה נפטר בטשקנט כשהייתה בת שבע. שנה לאחר מכן עלתה חיה לארץ עם אמה חנה ועם אחיה אליעזר, הגדול ממנה בחמש שנים. חיה ואליעזר נשלחו למוסדות פנימייתיים דתיים. אימם, שנאלצה לשאת לבדה בעול החזקת הבית, עבדה בניקוי אוטובוסים.

על-אף הקשיים היה חשוב לה כי ילדיה ילמדו ויתחנכו כראוי. תחילה התגוררו בבית קטן בדרום תל-אביב, ביחד עם הסבא והסבתא שעלו ארצה כמה שנים קודם לכן. אחר-כך הצליחו לשכור דירה עלובה, באזור נידח, לא הרחק משם. לבסוף רכשה האם דירה, באזור התחנה-המרכזית הישנה. כדי לעמוד בהחזרי הלוואה שנטלה לשם כך, היא נאלצה להוסיף שעות עבודה. האם חנה לא זכתה ליהנות זמן רב מביתה.

בתה חיה מתרגשת מאוד ולא פעם חונקות הדמעות את גרונה כשהיא נדרשת לאירועי אותו יום ראשון נורא, ב' בשבט תשס"ג, בערב:

"באותה תקופה התעוררו חיכוכים ביני לבין אמא. ביום ראשון בצהריים חזרה אמא מעבודתה והלכה לנוח. התקשיתי להשלים עם העובדה שהיא כועסת עליי. ניגשתי אליה למיטה, חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה: 'אל תכעסי עליי, אמא; אני מבטיחה לשפר את התנהגותי; אני אוהבת אותך מאוד'. היא הביטה בי בחיוך ולא אמרה מילה, אבל עיניה כאילו אמרו: 'אני סולחת לך, הכול בסדר'.

"מאוחר יותר אמא קמה ויצאה עם אחי מהבית. הייתי לבד בבית כשהטלפון צלצל ודוד שלי דיווח לי על פיגוע שאירע זה עתה ברחוב נווה-שאנן. ידעתי שאמא ואליעזר הלכו לאותו כיוון, אבל לא העליתי על דעתי שיכול לקרות להם משהו. בכל זאת – מתוך סקרנות ואולי גם קצת כדי להשקיט את הלב – החלטתי לצאת לאזור הפיגוע ולבדוק. אני הולכת לי וחושבת 'איזה מסכנים הנפגעים ובני משפחותיהם'. פתאום אחי מתקשר וצורח 'אמא נפגעה!'. התחלתי לרוץ, לצרוח. הגעתי למקום הפיגוע ולא מצאתי את אמא. גם את אחי לא הצלחתי להשיג.

"הנחתי שפינו את הפצועים ל'איכילוב' מכיוון שהוא הקרוב ביותר. הגעתי ל'איכילוב' ובדקתי את רשימת הפצועים. דאגתי לאמא ורציתי כבר לחבק אותה ולומר לה, 'כמה טוב שבסך-הכול נפצעת!'. התרוצצתי בין המחלקות ופתאום פגשתי את הדוד שלי. הוא ניגש אליי ואמר לי בעצב: "זהו, זה נגמר". עדיין לא תפסתי. ראיתי אנשים סביבי וידעתי שהם עובדים סוציאליים, אבל סירבתי לעכל. הכניסו אותי לחדר ואמרו לי: 'את הולכת לראות כעת מחזה קשה'. על מיטה בתוך החדר שכבה גופה מכוסה בסדין. הסירו את הסדין מעל ראשה וראיתי את אמא. היא נראתה שלימה, כאילו רק נרדמה. ניסיתי לנער אותה ולהגיד לה, 'אמא קומי! זו אני!', אבל לא הייתה שום תגובה. היא הייתה קרה. עדיין לא עיכלתי את העובדה שאמא מתה".

אחר-כך באו הימים הקשים של הפנמת האובדן והיתמות ושל ההתמודדות עם היום-יום. לפני כשנתיים וחצי אומצה חיה על-ידי משפחת הרשקוביץ מבני-ברק, זוג חסידי בעלז, הורים ל-13 ילדים, עם לב רחב כפתחו של אולם. חיה נקשרה לבני-המשפחה ובזכותם גם לחצר בעלז. עם בני המשפחה הצעירים היא מצליחה לשוחח באידיש וכבר הייתה כמה פעמים אצל האדמו"ר מבעלז שליט"א, שהטה לה אוזן קשבת והרעיף עליה ברכות. "בפעם האחרונה שבאתי אל הרבי כדי להתברך לרגל חתונתי, הוא זמזם חרישית את ניגון החופה. זו הייתה מחווה מרגשת באופן יוצא-דופן ואני בטוחה שגם לאחר נישואיי אהיה קשורה אל הרבי והחצר", אומרת חיה שבימים אלה, כאמור, נערכת לקראת נישואיה.

שרשרת של ניסים

סיפורו של חיים-דן עמיאל, בעל ואב צעיר, שאיבד את רגלו הימנית לפני כשמונה חודשים, כתוצאה מנפילת פצמ"ר ליד ביתו בכפר-דרום שבחבל עזה, נוגע אף הוא ללב. בנוסף לכך אי-אפשר לא להתפעם מעוז רוחו ואמונתו של דן שלא מכבר מלאו לו 20 בסך-הכול.

בימים אלה הוא מתגורר עם רעייתו, הדר ובנם התינוק, לביא, בנס-ציונה – כדי להימצא בקרבת הוריו ולא הרחק מהמרכז הרפואי 'תל השומר', שם הוא עובר תהליך ארוך ומורכב של ריפוי ושיקום.

גם במקרה הזה נכנס לתמונה הרב מנחם קוטנר, שבאמצעות קרן הסיוע של צעירי-חב"ד, מסייע למשפחת עמיאל במימון מעון-היום לבנם הפעוט, כדי לאפשר להורים להתמסר לתהליך הטיפול הארוך המתבצע יום-יום, במשך רוב שעות היום. אזכור שמם של הרב קוטנר ושל צעירי-חב"ד מוציא מפיו מילות תודה נרגשות. "אנשים חמים ונפלאים, פשוט נפלאים!".

סיפורו של דן עמיאל שבעקבות פציעתו הוסף לו השם חיים, מחזיר אותו לבוקרו של יום ראשון, ט"ז במרחשוון השנה:

"יצאתי מהבית לתפילת שחרית בבית-הכנסת. זה היה זמן קצר לאחר נפילת שני פצמ"רים על הגוש. הגעתי לבית-הכנסת והספקתי להתעטף בטלית ולהניח תפילין. בשלב מסוים יצאתי החוצה לחפש עשירי למניין. מכאן והלאה החלו האירועים להתגלגל במהירות.

"פתאום חשתי משב רוח עז ושמעתי שריקה. נזרקתי לאוויר ומסך לבן ירד לי על העיניים. כעבור שבריר שנייה, פקחתי שוב את העיניים ואז ראיתי את כף היד הימנית שלי עם המון רסיסים ופגיעה קשה באצבעות. התחלתי לצעוק: 'נפצעתי! הצילו!'. באותו רגע ממש הופיע לייזר אמיתי, קצין הביטחון שעמד בזמן הפיצוץ כמה מטרים ממני, אך לא נפגע.

"האבחון המיידי היה שיש לי עורק ראשי קרוע. בפגיעה כזאת זה רק עניין של דקה או שתיים עד לאיבוד ההכרה ומוות. העובדה שמוקדם יותר כבר נפלו שתי פצצות מרגמה הצילה אותי כי האמבולנסים וכיתת הכוננות כבר היו בשטח. לו הייתי נפגע מההפצצה הראשונה ברמת פציעה כזו, הסיכוי להציל אותי בעוד מועד היה קלוש מאוד.

"באותו רגע לא עיכלתי מה קורה סביבי. ההרגשה היא שהגוף נזרק, מין עייפות אדירה שקשה להסביר אותה, אתה על הרצפה, גמור. כולם עטו עליי בטיפולים. הגיע הג'יפ הרפואי הצבאי שנותן טיפול ראשוני וגם האמבולנס של כפר-דרום. שמעתי מישהו שכל הזמן צעק: 'תעלו אותו! תעלו אותו!', כי כל דקה קריטית. העובדה שהאזרחים בשטח ידעו לבצע חסימת עורקים במקום הנכון זה גם נס גדול מאוד.

האדם שהציל אותי ונתן לי טיפול רפואי ראשוני היה לייזר אמיתי. בדרך-כלל הוא קם מוקדם מאוד בבוקר ועוזב את היישוב עד לשעות הערב. באותו יום הוא קם מאוחר והגיע לבית-הכנסת ביחד איתי. אם היו בבית-הכנסת רק בחורי הישיבה ושאר המתפללים הקבועים של המניין המאוחר, הם לא היו יודעים איך לטפל בי.

"תוך כדי שמפנים אותי נפלה עוד פצצת מרגמה במרחק עשרה מטרים מאתנו, בשטח הפתוח. לא קשה לתאר את הנזק שהיה יכול להיגרם לקבוצה צפופה של אנשים מפגיעה כזו. למרבה הנס הפגז היה נפל ולא התפוצץ.

"אחרי שהוכנסתי לאמבולנס התחלתי לחוש לראשונה את הכאבים. הצוות הרפואי שכלל רופא צבאי, חובש צבאי ומתנדב מהיישוב ליווה אותי כל הזמן. העובדה שהייתי מוקף אנשים מוכרים לי מהיישוב מאוד חיזקה אותי.

"הכל מלא דם, אני זוכר את הידיים נזרקות סביב. אחד הרופאים עסוק בחבישה, האחר מנסה להחזיק אותי ערני בכל מחיר ושואל אותי עשרות פעמים: 'מי אתה? איפה אתה גר?'. היו רגעים שהרגשתי עייפות אדירה, אני משתוקק לעצום את העיניים ולהירדם. אני זוכר את עצמי מתמקד באחד הסטיקרים שהיה מודבק על דופן האמבולנס וקורא אותו הלוך ושוב בניסיון נואש להישאר ערני. העובדה שנשארתי בהכרה נתנה לרופאים תקווה שניתן עוד להציל אותי.

"הידיעה על פציעתי הגיעה לד"ר סודי נמיר, הרופא האגדי של גוש קטיף, שזינק לרכבו כשהוא עדיין עטוף בטלית ותפילין ופתח בדהרה לעבר זירת הפיגוע. האמבולנס שבו הובהלתי ורכבו של ד"ר סמיר נפגשו באחד הצמתים בדרך. ברגע שד"ר נמיר עלה לאמבולנס הרגשתי תחושת רווחה. יש לרופא הזה יכולת מופלאה להקרין שלווה ואופטימיות סביבו. ברגע שהוא הגיע הרגשתי שאני אנצל, שה' יעזור לי...

"ד"ר סודי עולה ואני אומר לו: 'סודי, סודי, כואב לי!', הוא אומר לי: 'מה אתה בוכה, תתחיל להגיד פרקי תהילים!', ואני פשוט מתחיל להגיד תהילים. זה היה דבר מדהים – רגע אחד אני קורא סטיקרים במאמץ להישאר ער ופתאום אני מוצא את עצמי, פצוע אנוש באמבולנס, הידיים זרוקות, הרגלים מרוסקות ואני ממלמל פרקי תהילים בעל-פה..."

חולם על בית-המקדש

"מרגע הפגיעה ועד שהגענו לבית החולים 'סורוקה' חלפו בסך-הכול 47 דקות, כאשר נסיעה רגילה מגוש-קטיף לבאר-שבע נמשכת לפחות שלושת רבעי שעה וזה כולל את משך הטיפול הראשוני שקיבלתי בשטח ועל-אף העובדה שהיו לנו שתי עצירות בדרך. מדובר בטווח זמן בלתי נתפס.

"תוך כדי ההגעה לבית החולים איבדתי את ההכרה. הוכנסתי היישר לניתוח שבמהלכו קיבלתי עירוי של 27 מנות דם. למחרת קיבלתי עוד 13 מנות דם. 40 מנות בתוך יומיים!
"במהלך השבועיים הבאים שכבתי מחוסר הכרה ואני זוכר שחלמתי המון חלומות. חלמתי על יהודים שמתכנסים בבתי-כנסת להתפלל עלי כדי שארפא. היו הרבה חלומות על ארץ-ישראל ובית-המקדש".

כל אותם ימים קשים של 'בין חיים למוות', דאגה אשתו של חיים-דן מדבר אחד – איך יעכל בעלה, לאחר שישוב להכרתו, את הבשורה כי רגלו נכרתה בפיגוע. תגובתו של דן כשהתעורר, הפתיעה אפילו אותה. "כאשר התעוררתי וראיתי שרגל אחת ניצלה, הודיתי לה' על שנתן לי את חיי ואפילו השאיר לי רגל אחת", אומר דן.

במהלך מסלול ההחלמה והשיקום הממושכים נחשף דן לעוד היבטים מופלאים שקשורים להצלתו הניסית. "יום אחד הגיע לבקר אותי ראש מחלקת הטראומה עם קבוצת סטודנטים. הוא מתחיל להסביר להם את הפציעה שלי ואיך החלמתי. הם שואלים אותו: 'איך זה שהוא לא חטף רסיסים באזור החזה והלב?' ואז הפרופסור מצביע עליי ואומר להם: 'תלמדו שטלית זה יסוד קראמי'...

"ובאמת כל הגוף שלי מרוסק לגמרי חוץ מהאברים שהיו עליהם תשמישי קדושה. יד ימין פגועה ולעומתה יד שמאל שעליה היו התפילין כמעט לא ניזוקה. פלג הגוף התחתון נפגע אבל הפלג העליון, העטוף בטלית, לא נפגע. הראש והצוואר לא נפגעו הודות לתפילין של ראש".

הפציעה הקשה של דן לא שינתה את דעתו בדבר צדקת הדרך ותחושת השליחות שהוא ממלא בעצם מגוריו בגוש-קטיף. דן לא מעלה על דעתו אפשרות להחליף את מקום מגוריו. להפך, הוא כבר מחכה ליום שבו תסתיים מסכת הטיפולים הארוכה והוא יוכל לשוב לביתו בכפר-דרום. גם את השיחה הזו עם דן אנו מקיימים שעות אחדות לפני כניסת שבת, שאותה הוא עומד לעשות בבית הורי אשתו, אפרים וזהבה גובי, תושבי גני-טל ומוותיקי גוש קטיף.

כבר בעיצומו של תהליך השיקום חזר דן למקום הפגיעה, בכניסה לבית הכנסת של כפר-דרום, ובירך 'הגומל'. "זה היה ביום שישי. כל התושבים עזבו את הבישולים של ערב שבת, נעמדו במדרגות בית-הכנסת וענו אחריי 'אמן'. אמרתי להם: 'הלכתי לחפש עשירי למניין, ובסוף מצאתי 150 איש...'"