ר' יונה דואג ל"אידישקייט"

גבה קומה, רחב גרם, עטוף ב"סורדוט" מטולא טלאי על גבי טלאי וקטן מכפי מדתו, זקנו מדובלל-סבוך, נעליו גדולות, צעדיו רחבים, מתחת לבית שחיו תיק עור מרופט ועל פניו חיוך של אורה.

מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה הוא מודד בשעלו מרחקים, יוצא ברגל מספריא ( - כפר חב"ד. COL) כפרו אל פקיד הבריאות ברמלה להוודע אם כבר נתקבלה תשובת המשרד המרכזי בירושלים בדבר ביעור דירי-החזירים בסביבה. משם "קפיצה קטנה" ללוד - שמועה אומרת - ש"יחיא איחיון עומד למסור ילדיו למיסיון" ויש להזדרז לקדם את פני הרעה ולהעביר את הילדים לאחת הישיבות. משם, ברגל כמובן, למחנה ישראל. זקנים רבים ישנם שם שצמאים לשמוע "מאמר" חסידי ומן הראוי לסור אליהם ולחזור בפניהם על קצת דברי אלקים חיים. משם - דרך השדות, כך הדרך קצרה יותר, אל "ראש המועצה האזורית" - שבועות רבים הוא מבטיח להתקין את הערוב מסביב לשטח שפוטו ועדיין הדבר לא בא על תקונו. משם, כמובן, מוכרחים לסור לעיר הגדולה ולבקר אצל כמה מנהלי בתי-ספר ולדבר עמהם, כי יושיבו מורים לשעות נוספות בלמודי קודש, ואם בעיה כספית יש כאן - הרי אין לדאוג: הוא אחראי לשלם שכרם של המורים.

לאחר ההצלחה אצל מספר מנהלים, שנענו להצעה והבטיחו לקיים בשעות אחר הצהרים שעורים נוספים בשעורי תורה, יש לסור למרכזי המפלגות הדתיות - צריך לעוררם על כמה וכמה דברים, שנציגיהם חייבים להעלותם לדיון בכנסת. רצונם של העסקנים טוב ולבם ער - זאת יודע הוא בבטחה - אבל מרוב הענינים נשמטים מהם כמה וכמה עיקרים, שאסור להזניחם והוא בא לעוררם על כך. וכאשר נתקל בדלתות סגורות ומעליהן אזהרה מרתיעה באותיות אדומות: "ישיבה! נא לא להפריע" - אין הוא נרתע. מתיישב הוא בשלוה מאחורי הדלת וממתין לסיומה של הישיבה, וביתיים ב"ה לא אלמן ישראל. יש ברושורות ו"מאמרים" חדשים, שהגיעו רק תמול-שלשום מבית הרבי אשר ב"הייד פארק" בברוקלין העיר ובהם דברים מתוקים ונלבבים. ממש מחיי נפשות

והוא קורא בהם בהנאה מרובה עד שיתפנו העסקנים ויפתחו הדלתות והוא יביא בפניהם ענייניו. סיים דבריו וקיבל הבטחות כי "יטפלו בהצעותיו" - נתפנה והלך משם אבל עדיין לא סיים הליכותיו של יום. צרכי עמך מרובים ויש לגשת למעברת חולון ולראות את הרב מראשון-לציון, ולבקר אחד מאנ"ש שנפל למשכב בבית בתו במשמר השבעה. החולה איננו טועם מאומה בבית הבת שבעלה הוא מ"סיטרא דשמאלא". עליו להביא עמו משהו להסעיד לבו של החולה.

עם שקיעתו של יום חוזר הוא בדרך החול אל ספריא הכפר, סר לבית המדרש העומד במרכזו. מטיב את הנרות, מניח על השולחנות את ה"לקוטי אמרים", ממלא מים בכיור, מתפלל מנחה וערבית, לוגם כוסית של "לחיים", ומשקיע עצמו במאמר "אתה הראת לדעת": "נפש ונשמה שהם שני ענינים נפרדים, לנפש זוכה כל נברא אבל לנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל זוכה רק האדם מישראל"...

•

עם קום מדינת ישראל ופתיחת שעריה לרווחה עלה ר' יונה מפאריס לכפר הנטוש "ספריא" (כפר חב"ד) בשפלת לוד. פאריס היתה בשבילו רק תחנה בדרך, לאחר שבסיומה של מלחמת העולם השניה יצא מרוסיה הסובייטית והגיע לפאריס דרך וינה. עד המלחמה גר ר' יונה ברוסטוב שעל נהר דון, לשם בא לפני שנים רבות מעיר מולדתו ניקולאייב, אשר על שפת הים השחור, להסתופף במחיצתו של האדמו"ר רבי שלום בר מלובאביץ. בפטירתו של הרבי היה ברוסטוב והוא היה אחד מהעשרה שהתנדבו להעביר את הרבי לקבורה במקום המתאים, על אף אזהרת ה"ייבסקים" כי יירו בכל מי שיטפל בהלווייתו של הרבי. מאז הפך ר' יונה שליח מצוה לכל דבר שבקדושה ובמשך שלושים שנות המשטר הסובייטי היה בין אלה ששמרו על גחלת חב"ד שלא תכבה. הוא ששקד על קיומם של "בתי החסידים," המחתרתיים בכל ערי רוסיה. הוא שדאג להושיב מלמדים ללמד את הנולדים על ברכי המשמר הסובייטי - תורה ודעת ה'. והוא שיצא עם שארית הפליטה החב"דית מרוסיה לכפר חב"ד בשפלת לוד.

•

אומר ר' יונה: חשבתי שבארץ ישראל אוכל לישב בשלוה ולעסוק בתורת רבותינו יום וליל, אבל מה אעשה שגם כאן צריכים להלוך הרבה ואין זמן להתעמק בתורה ואולי - מסיים הוא באנחה, גם לכך נתכוון הרבי הזקן כשאמר: "האדם צריך להיות תמיד הולך"...

עודד גור