הרימו רגע את ראשכם מתוך אבקת הסוכר המכסה את הסופגניות והביטו באור נרות החנוכה. האזינו לסיפורם. סיפור האור הניסי המלווה את העם היהודי מדורי דורות. להבת המסירות נפש היוקדת הממיסה כל דבר העומד בדרכה.

אחרי טיסת לילה המלווה בשינה מקרטעת יצאתי בהיתרו בחפזה לעבר תחנת המוניות השחורות.

לאיפה אתה צריך? שואל הנהג הראשון.

- גולדרס-גרין.

"לא בשבילי. אני יורד רק למרכז לונדון", הוא עונה ביובש.
ניגש לנהג השני.

''לא לוקח לכיון גולדרס גרין'' הוא ממלמל וסוגר את החלון.

הנהג השלישי נאות לקחתני. מסתבר שהחיידק החב"די שלי היה מנומנם משהו ואפילו לא בדקתי האם הוא יהודי... לאחר כארבעים דקות הגענו ליעד. תוך כדי שאני משלם לו הוא אומר לי בחיוך: "תמיד שאני מגיע לגולדרס גרין זה עולה לי ביוקר".

עוד בטרם הספיקותי להרים גבה הוא נימק: "אני גר באזור מרוחק מקהילה יהודית אז כל פעם שיוצאת לי נסיעה לגולדרס גרין ביום שישי אני מנצל את ההזדמנות להכנס לחנויות הכשרות לקנות יין וחלות טריות לשבת. בקיצור, עולה לי ביוקר...".

- אה, אתה יהודי?!

כן, קוראים לי דיוויד!

- וואי, זה נראה לי הזדמנות פז להניח תפילין", נפלט לי מהפה בלי משים.

למה לא? הוא ענה ואנו מוצאים את עצמנו נכנסים ביחד עם המזוודות לבית.

סייעתי לדיוויד להניח תפילין והתחלנו לומר ביחד את הפסוק ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד''.

אני אומר מילה והוא אחריי בקולו ההולך ונשנק ודמעות חמות נגרות מעייניו.

"אימי ניצלה עם אחותי ברגע האחרון מהשואה ברכבת שיצאה מהולנד ואני עומד כאן הבוקר הזה איתך ביחד כמו משפחה ואומרים ביחד ''שמע ישראל''. אני חש את ההמשכיות של נצח ישראל המלווה אותנו", החל דיוויד לגוגל את התלאות והניסים שפקדו אותם.

סיפרתי לו שיד ההשגחה העליונה סיבבה את הרגע המיוחד הזה. שתי המוניות לפניו לא רצו לקחת אותי כדי שיהיה לנו את ההזדמנות לעשות את המצווה ולהדליק עוד אור רוחני בשרשרת הדורות.

יהודי של הביוקר.