עולמו האישי של מתחיל הישיבה הקטנה עובר טלטלה עזה. הדרישות הלימודיות ממנו גבוהות בצורה ניכרת מאלו שהיה רגיל אליהן ב'חדר'. לפעמים מדובר פערים לימודיים גדולים ביותר. סביבת הלימודים שונה. השהות הארוכה ב'זאל' האפוף רעש מחריש אוזניים מקשה על הריכוז. יום הלימודים ארוך ומתיש. אין משחקים, כמעט ואין ביטוי לתחביבים. מחדרו הפרטי בבית הוא נעקר, ועתה חולק חדר עם בחורים שאת חלקם הוא בקושי מכיר. אלו קשיים משמעותיים ביותר.

חשוב להבהיר, הפסיכולוגיה היא שהעמידה את הנפש, בכלל, ואת נפש הילד והמתבגר בפרט, כמוקד הראוי לתשומת לב רבה. נפשו של ילד היא מעין שתיל רך, והיחס אליה בתקופה קריטית זו עשוי להיות בעל השלכות לכל חייו.

עד לפסיכולוגיה, הגישה אל המתבגרים הייתה כאל 'אנשים קטנים' בלבד. אך מאז החלו המומחים לצלול למעמקיה של הנפש, קיבלו שנות הילדות מבט חדש וזהיר. השנים הללו, טענה הפסיכולוגיה, הן קריטיות לעתידו של הילד, לאור המשקל הרב שיש לסביבת הילד על בניית אישיותו, ומסיבות נוספות.

הדבר עולה בקנה אחד עם תורת החסידות. שם הדברים הללו מקבלים ביטוי רב, והם מהווים חלק מהיחס הכללי לעבודת השם בחסידות, שהיא עבודה פנימית.

ונחזור לנושא הספציפי שלנו: המעבר לישיבה.

הילד מוּצָא מהחממה הביתית לתוך עולם גדול. זה קשה לו, ולעיתים גם לנו ההורים. אך חשוב לתת את הדעת, כי היציאה היא מפגש הכרחי, שייעשה במוקדם או במאוחר, עם הסביבה. עלינו לבצע את המעבר הזה באופן הנוח ביותר, אבל לזכור תמיד שהשלב הזה טוב עבורו. מעבר שנעשה בצורה זהירה ובהשגחה, תוך תשומת לב ונתינת כוח לילד, הוא מעבר בונה.

מילדות לבגרות. האומנם?

כאשר ילד מתחיל את מסלול לימודיו בישיבה קטנה, המעבר מלווה בהתרגשות גדולה. לצד השמחה על הצעדים הראשונים שעושה ילד/נער צעיר לקראת עצמאות, קיימים גם לחצים רבים בהם עליו לעמוד: מבחני קבלה, דרישה הולכת וגדלה להשתלבות בקבוצת בני גילו, התארגנות יום יומית והעיקר - פרידה מהבית.

הזמן בו שוהים נערים בישיבה קטנה (14-17) מקביל בערך לתקופה המכונה גיל ההתבגרות המוקדם, בו מתרחשים שינויים מרחיקי לכת אצל הנער המתבגר, פיזית ומנטלית.

לאלה האחרונים השפעות וביטויים במישור החברתי והבין אישי. למשל, יכולתו הקוגניטיבית המתפתחת של הנער מאפשרת לו לראות ולהבין את נקודת המבט של האחר באופן מורכב ומשוכלל יותר מאי פעם. יכולת זו, על היתרונות שבה כמו יכולת אמפתיה מפותחת, עשויה להביא איתה גם רגישות רבה לביקורת חברתית, הבאה עם ההבנה שאחרים יכולים לראות בי רבדים מהותיים יותר, כמו אלה שאני רואה בהם.

כניסה למסגרת ישיבתית פנימייתית, הטומנת בחובה שהות כמעט בלתי פוסקת לצד חברים העשויים לראות בי גם חסרונות, עשויה להוות גורם מדרבן לחרדה חברתית, למשל. לחצים אלה עלולים להביא לקשיי הסתגלות שונים.

התפקיד שלנו, כהורים

עלינו כהורים להיות קשובים לאותות מצוקה מצד הנערים הצעירים, דווקא ובמיוחד בתקופה זאת, בה הם מתרחקים באופן פיזי מהבית. יש להיאבק בנטייה הטבעית, לעיתים, להתרחק רגשית מהילד, כדברי הפתגם ״רחוק מן העין רחוק מהלב״.

נערים שונים זה מזה – כפי שבני אדם עשויים להיות שונים האחד מהשני שוני רב – בדרך ההתמודדות והתגובה שלהם לקושי. לצד אלה שיסתגלו בקלות יחסית (כפי הנראה לאו דווקא הרוב) יהיו נערים שיחוו קושי רב, ויבטאו זאת בדרכים שונות ומגוונות: טלפונים מרובים להורים, קושי להירדם וגעגועים הביתה, אלה רק חלק מתגובות רבות אפשריות לקשיי התאקלמות ראשונים.

חשוב להדגיש: השוני הבינאישי בדרכי ההסתגלות אינו מעיד בהכרח על חולשת אופי, פינוק או בעיה מובנית כזאת או אחרת. ברוב המקרים נדרשות סובלנות, רגישות ואכפתיות, ואלה עוזרות לעבור את התקופה הקשה מחוזקים.

הורות אחראית

ניתן וחשוב לתרגם אכפתיות ודאגה הוריות למעשים: שמירה על קשר טלפוני יום יומי, שמירה על קשר עם הצוות החינוכי בישיבה, התעניינות כנה, גילוי הבנה ומתן לגיטימציה לרגשות שונים. גם הקשיים שמבטא נער המרגיש בודד בישיבה חשובים, ולעיתים השפעתם מכריעה ביכולתו לעבור את תקופת ההסתגלות החדשה בקלות יחסית, וללא משקעים לטווח הארוך.

לצד החלק הנפשי, יש כמובן חלקים אובייקטיבים. יש לשים לב לקשיים שכאלה. לבדוק האם נוח לו עם חברי החדר בפנימייה? עם החברותא שלו? ועוד ועוד. עלינו להיות בשבילו המשענת היציבה והחשובה ביותר. להטות אוזן קשבת, להיות שם בשבילו פתוחי לב ולא שיפוטיים, וללוות אותו בצעדיו הראשונים בעולם החדש.

•

לפניות שאלות ותשובות ניתן לפנות לגב' נ. גרשקוביץ, פסיכולוגית קלינית מומחית.

לטל:

050-5100024

או למייל [email protected]