הפעם לא נחפש בעיה ולא נדבר על התנהגויות שליליות. נעלה נושא שמטריד כנראה כמעט כל מי שעוסק בחינוך. השאלה היא איך יוצרים תקשורת בריאה עם הילדים? איך גורמים לזה שהם ישתפו אותנו במה שעובר עליהם באמת?

במהלך העבודה החינוכית ומתוך הניסיון המצטבר, אנחנו יכולים לתת כמה רעיונות מעולים לעניין:

קודם כל לדבר.

הילדים, לא משנה באיזה גיל, הם פרטנרים לשיחה. כן. צריך להתרגל לדבר איתם. ומי שזה לא בא לו טבעי, צריך ליצור את זה וליזום. אפשר למשל לשבת לארוחה משפחתית לפחות פעם בשבוע בצורה קבועה ולהשתמש בה כמקום לשיחה בין כולם. אפשר לקבוע שחצי שעה אחר הצהריים מכבים את הטלפונים ומתיישבים לדבר, תוך כדי משחק או קריאה ביחד. בכמה משפחות סיפרו לנו שהם אימצו נוהג יפה שנקרא "שעת פטפוט". למשל, אחרי הסעודה בליל שבת (בחורף גומרים מספיק מוקדם) כולם מתאספים בסלון או יורדים להסתובב קצת למטה והמטרה היא רק לדבר, לפטפט על דא ועל הא.

שנית זה לשתף.

כשאנחנו מדברים על עצמנו ועל מה שקורה לנו, הם לומדים לפתוח את הפה ולחלוק את העולם שלהם. צריך להחליף את השאלות של "איך היה היום" בסיפורים בגוף ראשון – "אני רוצה לספר לך מה קרה לי היום בעבודה". לא צריך למצוא חוויות יוצאות מן הכלל. מספיק לדבר על אנקדוטה קטנה, על משהו שריגש אתכם וכולי. אתם תראו איך הילדים מעצמם יתנדבו לשתף.

לא פחות חשוב זה להקשיב. כשילד בא לספר לכם משהו, ובכלל לא משנה על מה הוא רוצה לדבר – כנראה שזה חשוב לו. אולי בשבילכם זה נשמע כמו קשקושים, מי רב עם מי ואיזה צחוקים היו בכיתה. אבל בשבילו, זה העולם שלו. והוא רוצה לספר לכם! הוא רוצה לשתף אתכם. אז אל תעשו תוך כדי עוד אלף דברים ואל תציצו לטלפון. תסתכלו לו בעיניים ותקשיבו עד הסוף. תנו לו לסיים משפט בלי הפרעות.

יש עוד שני דברים שהם יותר תהליכים, שמשפיעים לאורך זמן והם קריטיים כדי שברגע האמת הילדים יראו בנו את האוזן הקשבת וירצו לספר לנו על העולם הפנימי שלהם:

אחד זה לשוחח את הרגש. להרגיל את הילדים לשמוע דיבורים על התחושות והרגשות. שבבית לא תהיה רק שיחה טכנית אלא גם רגשית. כשזה הופך להיות חלק מהשיח, זה מחלחל. הילדים מתרגלים לפתוח את הלב ולדבר על מה שיושב להם שם.

הדבר השני זו אמפתיה. כשילד נקלע לצרה או שהוא עשה מעשה לא טוב, הוא עלול להיות מוצף בתחושות של אשמה ובושה. הנה תרגיל, תחשבו על עצמכם בתור ילדים: איך הרגשתם כששברתם משהו בטעות? אם הילד יידע שקודם כל מקשיבים לו ולא שופטים אותו, ומשדרים לו שיש לו גם מרווח לטעויות, הוא יסמוך עלינו ויספר גם על דברים הכי לא נעימים שחלילה יקרו לו.

לסיום: גם אם זה קשה, וגם אם זה דורש מאתנו להקדיש לזה המון תשומת לב ולהתאמץ למצוא דרכים ללב של הילדים – זו חובה. במילים הנפלאות של הרבי הריי"צ: "כשם שהנחת תפילין בכל יום הוא מצווה דאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק בין גדול שבתורה לבין איש פשוט, כך הוא חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכל, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם".

וזה שווה. זו הדרך לגדל את הילדים מאושרים ובטוחים בעצמם ובדרך שבה הם מתחנכים. כך הם יהיו פתוחים לשמוע ולקבל והם רק ירצו להיות חסידים ויראי שמים.

בעיתון "פנסאים צעירים", מוישי קטרון סיפר לקוראים שהוא משתף את אבא ואימא בכל דבר שקורה לו. הוא אף פעם לא מסתיר מהם כלום. גם כשקרה משהו מאד לא נעים בכיתה, שאחרים פחדו או התביישו לספר – הוא ידע שילדים לא יכולים לפתור הכול לבד וצריך לספר הכול לאבא ואימא, שידאגו שהכול יהיה בסדר.

באתר הפנסאים תוכלו לרכוש, בקלות ובמהירות, ובמחיר שווה לכל נפש, מנוי משפחתי לעיתון (אפשרות מיוחדת לשלוחים בחו"ל: מנוי למהדורה הדיגיטלית).

ושימו לב! היום אתם מקבלים מתנה מיוחדת, לכבוד חנוכה: חודשיים חינם לרוכשים מנוי כעת!

היכנסו ל > כאן <

תוכלו גם ליצור קשר בטלפון עם בעריש ביר, במספר 058-770-8247