מי החנוכה נזכרים אנו ב'שמש' האגדי של 770, רבי אשר ששונקין, שהיה עומד ומשמש ומדליק את הנרות במנורה הטהורה אל מול פני קודש הקדשים, כשרבינו הקדוש היה מביט בו ובנרות שהיה מדליק מידי שנה - ומברך עליהן בהתרגשות מיוחדת.

את ר' אשר ששונקין הספקתי להכיר עוד בהיותו בירושלים. אינני זוכר אותו בבירור, כיוון שהייתי בשנים הראשונות לחיי, אך זכורני שהיה מתוועד עם אנ"ש בבית הכנסת שבשיכון חב"ד, בשולחן שבכותל המזרחי, שם הסבו חסידים בעלי צורה כמו הרבנים החסידים זעליג סלונים, גרשון חן, אליעזר ננס, יעקב מ"מ שפערלין ועוד.

אביו של ר' אשר היה החסיד הנודע רבי שמריהו נחום ששונקין, והוא התגורר בשיכון הרבנים, מרחק הליכה של כעשר דקות משיכון חב"ד.

לאחר שיצא ר' אשר מרוסיה, עלה לארץ הקודש, להתגורר בסמוך ונראה לאביו. בימי השבתות היה בא להתפלל בבית הכנסת שיכון חב"ד, למרות שאביו היה מתפלל בבית הכנסת 'בעל התניא' שבמאה שערים.

בהתוועדויות שנכח בהן ר' אשר ששונקין, לא היתה תקשורת מוצלחת בינו לבין המשתתפים האחרים, שכן תהום פעורה היתה בין התרבות החב"דית הירושלמית לבין התרבות החב"דית הרוסית - ולא קרב זה אל זה. אלו לא דיברו בשפת אלו, ואלו לא הבינו לליבם של אלו.

מדובר בימים שעדיין החסידים לא עברו את כור ההיתוך החב"די ב-770, וחסידי חב"ד במושבותם היו צבועים כל מושב בגוון אחר.

לימים כאשר נולדה ה'קבוצה' בשנות הכ"פים, התמזגו כל התמימים ל'עיסה' אחת וההבדלים והשינויים בין קבוצה לרעותה, נמוגו. שפה אחת לכולם.

ר' אשר, כמי שמסר נפשו על קיום התורה והמצוות ברוסיה, לא יכל לראות אנשים מתנהלים על מי מנוחות. בשבתות ובמועדים היה שותה 'בראנפען' וכטוב ליבו היה סונט ביושבים בשפתו החסידית. כולם נהנו לשמוע ולראות את הציור החסידי, אך לטעמו הם לא התעוררו כנדרש.

מפעם לפעם כדי לעורר את הלחלוחית החסידית שבהם היה ממלא פיו מים (כפשוטו) וממטיר אותם מבין שיניו על כל הנוכחים כמנהג חסידים מקדמת דנא והם היו מתפזרים לכל עבר כיון שלא היו רגילים לכגון דא.

לא ארכו הימים ור' אשר לא מצא את עצמו בעיר הקודש, והחליט לעבור להתגורר ליד הרבי.

השמועה אומרת כי בהגיעו לניו יורק הרבי מאוד קירב אותו והיה מדבר עמו בידידות רבה. הוא נמנה על קבוצת החסידים שהרבי היה משוחח עמם ישירות כידידים. ר' אשר התחנן על נפשו וביקש מהרבי שיתייחס אליו כחסיד מן המניין. אינני ידיד, אמר לרבי, אני רוצה להיות חסיד! והרבי ניאות לבקשתו והקירובים פסקו.

גם שם היה נוהג בחסידות יתירה והיה מקיים מצוות בהידור מופלא.

פעם בהתוועדות של אחרון של פסח, הגיע להתוועדות הרבי עם כוס מביתו שכן בפסח לא אוכלים אצל הזולת, אם כך גם את הכוס לאמירת לחיים הביא מביתו. ר' מענדל פוטרפס, שישב לידו בהתוועדות, גער בו ואמר לו: "את ההידורים שלך תעשה בבית. לא כאן. אצל הרבי כולנו שווים".

הוא היה דמות מיוחדת וכל מנעמי אמריקה לא גרעו מאומה מהנהגתו החסידית ומהידוריו בקיום המצוות.

מה מאוד התפלאו כולם לראות את אותו חסיד, יחיד במינו, עומד ב-770 עם מטאטא ענק ומטאטא בין הספסלים הצפופים את בית המדרש.

כשראיתי אותו בסצנה הזו, כמעט רצתי אליו לשלוף מידו את המטאטא ולומר לו שאעשה זאת במקומו. אבל השמועה אמרה שהוא ביקש מהגבאים של בית המדרש שהוא רוצה להיות ה'שמש' של 770.

הם, כמובן, סירבו בתוקף. אבל כשראו עד כמה זה חשוב לו, נאותו לתחינתו ומני אז הוא היה ה'שמש' של בית רבינו. כמובן שדאגו שיהיו עוד גוי או שניים שיעסקו במלאכת הנקיון, אבל להצליח להוציא מידו את המטאטא ואת הזכות הגדולה להיות ה'שמש' של הרבי, לא הצליחו.

בתפקידו זה זכה גם להיות מדליק הנרות של הרבי, שכן מובא בהלכה וכך הוא מנהג ישראל שהשמש מדליק את הנרות בבית הכנסת, וחפץ ר' אשר בהדלקה זו שכן היא תטביע בו את החותם שאכן הוא ה'שמש' של 770.

ברכותיו של רבי אשר על הנרות היו ללא לחן מיוחד או 'מתחזנות' מעט. הוא היה מברך בהתרגשות גדולה, ללא גינונים, בתנועה חסידית גרידא, והרבי היה מביט בנרות ובו חליפות.

היו קטעים משעשעים במשך השנים בהדלקתו. כמו למשל שהוא החל להדליק את הנרות מימין לשמאל ולא משמאל לימין כנדרש. הקהל החל בקריאות ביניים והזכירו לו כי צריך להדליק בסדר הפוך, וכל העת הרבי עמד וחייך עד שתיקן את סדר ההדלקה כראוי.

•

בשנת תשמ"ג, שנת הקבוצה שלי, הביאו לבית הכנסת את החנוכיה החדשה - וכה נכתב ביומנים דאז:

"היום הובאה המנורה החדשה ל-770 שזה עתה סיים הצורף (הרשל פעקער) את הרכבתה (במשך 8 ימים), גובהה כקומת איש ומצופה זהב, וצורתה מעין מנורת המקדש עם כפתורים ופרחים וכו', וכמובן צורתה באלכסון. במנורה 4 קנים אלכסוניים לכל צד, ובמרכז הוצב קנה תשיעי לשמש, שהובלט קדימה כדי שלא יפסיק בין הנרות עצמם.

כאשר ניגנו את 'הנרות הללו', הרבי לא הסיר את מבטו מהחנוכיה. לפתע קרא למזכיר הרב גרונר והורה שיורידו את השמש מהחנוכיה ויניחו אותו על השולחן.

למחרת, לפני ההדלקה, שאל הרב גרונר את הרבי האם להניח את השמש על השולחן כמו ביום האתמול והרבי אמר שאין צריך משום שאתמול היו שש נרות ויחד עם השמש שבעה נרות שזהו בדוגמת המנורה בבית המקדש והרי אסור לעשות ככלי המקדש אבל ביום השביעי שיש 8 נרות עם השמש אין חשש.

הרבי גם הורה להגביה את מקום השמש יותר ממה שעשו והביע את שביעות רצונו מהמנורה החדשה ואמר כמה מלים על כך להרב גרונר.

באחד הימים היה נר אחד שהתקשה ר' אשר להדליקו וכבה מיד. הוא הוריד את הנר למטה והחל 'לטפל' בו ולאחר שהצליח להדליקו הוא הניחו חזרה על החנוכיה.

הרבי עשה בידו תנועה של תמיהה והורה להוריד את הנר ולהניח במקומו נר חדש ולהדליקו כשהוא מונח על החנוכיה וכך עשו. את הנר הראשון שהורידו לא כיבו אלא הניחו אותו - לפי הוראת הרבי - על עמוד הש"ץ".

אשרי עין ראתה כל אלה.

•

על מבצע תפילין, מבצע מזוזה, מבצע שופר, מבצע ספר תורה בוודאי שמעתם כולכם. אך האם שמעתם אי פעם על מבצע "גוט שבת" [שבת שלום]? או על מבצע "גוט מארגען" [בוקר טוב]?

ובכן, בשבת (השניה של) חנוכה בשנת תשמ"ז הרבי הכריז על מבצע "שבת שלום" ו"בוקר טוב".

הרבי הסביר שבדרך כלל כדי להאיר באור רוחני צריך תחילה לעשות כלים והשלב השני הוא לצקת בתוכם אור רוחני. אבל כאשר עושים דירה בתחתונים ולוקחים את גשמיות העולם להכינו ככלי, אין זו רק הכנה לקראת האור שיוחדר בו, אלא עשיית הכלי, עצמה היא עיקר העבודה ועיקר הכוונה. וכדאי לעיין בשיחת קודש זו בחלק כ"ה עמ' 424.

ונתרגם ללשון הקודש את דברי הרבי שם בהוראה למעשה בפועל:

"עוד בטרם שמשוחחים עם הזולת להיות 'נר להאיר' אפילו בביתו (על אחת כמה וכמה - 'על פתח ביתו מבחוץ'), עוד בטרם שמשוחחים עמו על דבר הקשור לתורה ויהדות - הרי עצם המפגש עם היהודי שאומרים לו 'שבת שלום', או 'בוקר טוב' (בימי החול), או שאומרים לו, הסכת ושמע - אתה יהודי ואני יהודי ועלינו להתדבר וכיו"ב - זה עצמו מבטא את השייכות ביניהם, וזה עצמו יוצר את הזולת ל'מנורה' ('כלי'), ובכך טמונה כוונה עיקרית שחודרת עמוק מאוד!"

הוזמנתי פעם לשהות בשבת אצל אחד מעמיתיי השלוחים בארץ הקודש, ובדרכנו מבית הכנסת לביתו הוא יצא מגדרו וטרח לומר לכל העוברים ושבים 'שבת שלום' במאור פנים.

אמרתי לו שהוא מקיים מבצע של הרבי. הלה אמר לי שהוא לא ידע שהרבי הכריז על כך כמבצע, אך הוא חש בעליל שהאמירות הללו מקרבות את האנשים על ידי שמאירים להם פנים ומחוללות מהפך בחשיבה שלהם ובמבטם על שומרי המצוות. אותו שליח רואה בכך מטרה בפני עצמה.

"א גוט שבת!"