ר' נחמן היה מהדר במצוות ושומר על קלה כחמורה. הוא עצמו היה "חוזר בתשובה", כי בילדותו ובנעריו קבל חינוך לא דתי, ורק בהשגחה פרטית והמאורעות שעברו עליו הגיע לכלל הכרה דתית.

המון סיפורים היו לר' נחמן זה, וכל החיים שלו היו מלאי הרפתקאות, ובכל הדרך ראה את יד ה' עד הגיעו להכרה שלמה בבורא עולם.

שאלתי אותו פעם כיצד הגיע לדרגה זו – הוא היה "מיור" בצבא – ובמה זכה? וכך סיפר: הגדוד הרוסי שלי נלחם פעם נגד הגרמנים בגזרה מסוימת. הקרבות היו כבדים, נפלו המון חיילים משני הצדדים. הרוסים בראותם זאת החליטו לסגת, וכל החיילים והמפקדים נסו מהמערכה, ורק אני ועוד כמה מחברי עמדנו באומץ וארגנו את הנסיגה. בין היתר הספקנו, לפני שהגרמנים הגיעו, לאסוף המון סוסים ולהביאם אל מפקד-הגנרל, ובגלל מעשה זה העלו אותי בדרגה.

אומץ זה – ממשיך נחמן בסיפורו – רכשתי משנאתי לגרמנים, מרצוני לנקום בהם במיוחד אחרי שהם הרגו את אשתי ואת בתנו.

וכך לאט לאט מינו אותי לאחראי על מזון של פלוגה שלמה. זכור לי שפעם בא מרשל למחנה – מרשל ז'וקוב האגדי – והשתדלתי לכבדו, וציוותי להכין עבורו במיוחד עוף צלוי. כאשר הגישו לו זאת, כעס וקצף וזרקו בפניו של המלצר, באמרו: "אני חייל מן השורה ואוהב אוכל פשוט".

וכך למדתי שבכל מקום יש יד ההשגחה העליונה ואין אדם "חכם" שידע מה טוב ואיך יותר טוב להתנהג.

הוועדה התרשמה במיוחד מ...החתול

מקרה נוסף: זה כמה שבועות  שמגיעים ידיעות על דבר פיטורי מפקדים והחלפתם, ובפרט האחראים על המזון, כי הוקמה ועדה שתבדוק את המחסנים ואת סדריהם. עלה בדעתי שכדאי להחזיק חתול שהוא משמיד עכברים. הצלחתי לתפוס חתול ולהרגילו למחסני.

וראה פלא, הועדה בבואה אלי לביקורת במחסן התרשמה במיוחד מהחתול. וזו היתה סיבה מספקת להשאירני בעמדתי. ואפילו כשהמלחמה נסתיימה בשנת 1945, אני המשכתי לשרת עד 1947. בתקופה זו יכולתי לנוע בכל אירופה ולעסוק בסתר במסחר. הייתי קונה מחטים במקום אחד ומעביר לעיר אחרת ששם יכולתי לקבל מחיר כפול וכו', וכך תוך שנתיים עשיתי הון והתעשרתי.

אחרי ששוחררתי חזרתי לעיר מולדתי לבוב, אך כאמור כבר לא היתה אשתי בחיים ולא הילדה, כי הושמדו ע"י היטלר ימ"ש.

בימים אלה פגשתי בחורה צעירה ואחרי מספר פגישות התחתנו, ואני אז בן 37. אבל דבר זה קשר אותי יותר למקום, והיה עלי לחפש מקורות הכנסה בעיר ולא מחוצה לה. ראיתי שיש אפשרות לקנות פירות המגיעים ממרחקים ולמכור אותם לחנויות, וכך אוכל להרוויח, כי זה אינו נמצא תחת פקוח, וב"ה ההצלחה האירה לי פנים ולאט לאט התעשרתי יותר.

בעת הזאת פגשתי את הגנרל שהיה המפקד שלי בעת המלחמה ואשר עמו התיידדתי במיוחד.

פעם בא אלי המפקד הזה והציע דבר מסוכן ביותר: עומד תחת פיקוחו אווירון והוא מתכנן לעלות עליו באחד הלילות, וכך לטוס ולעבור מצד הרוסי אל עבר הצד האמריקאי, ובזה להתפטר מהקומוניסטים, וחושב שתוך כמה שעות יוכל לעבור את הפחד הזה, וכך לצאת לחופש ולדרור, ואם אני רוצה אני יכול להצטרף אליו. אך אני דחיתי את ההצעה כי כאמור כאן הרווחתי בטוב.  לא רציתי לסכן את עצמי. אך אני דחיתי את ההצעה ואמרתי אמנם באמריקה טוב אך לי טוב גם כאן.

במצבי זה יכולתי להמשיך אך לא זמן רב, כי כנראה הלשינו עלי שאני ספקולנט – כלומר איני מנהל פנקסים ולא מוסר לשלטונות על הרווחים שלי ומנהל שוק שחור – ושפטו אותי לעשר שנות מאסר.

אחרי כמה זמן הגיע אלי השמועה שהגנרל הנ"ל ביצע את זממו, הוא אמנם הפעיל את האוירון וטס כפי שתכנן. אבל חיל משמר הגבול תפסו אותו. בעת החקירה כששאלוהו, בין היתר, מי יעץ לו לעשות נבלה כזו, ענה, נחמן רוזמן הוא אשר יעץ והדריך אותי בזה. דבר זה הפליל אותי עוד יותר והשופט הוסיף לעונשי עוד חמש עשרה שנות מאסר.

אשתי הצעירה חכתה עלי שלש שנים, ועדיין עליה לחכות שתים עשרה שנים נוספות. אמנם כבר היה לנו בן, ובמאסרי היה בן ששה חודשים, אבל היא פגשה איש אחר ונישאה לו.

אותי שלחו לסיביר, ושם פגשתי אנשים רעים וחוטאים ביותר, שונאי ישראל, מקבוצות "בינדרבציא" -  והם גם שונאי הקומוניסטים – הם התעללו בי, צעקו יהודי מסריח, חבל שהיטלר לא חיסל אותך, ואיימו שעוד הלילה יהרגו אותי.

ידעתי שאיום זה באמת יקרה הלילה וכבר התכוננתי לכך, שעוד מספר שעות וכבר לא אהיה בין החיים.

בשהותי במחנה, מרוט עצבים שוכב על הארץ פני כאילו חפורים בתוך האדמה, בעת הזאת התחלתי להרגיש שיש בורא ומנהיג לעולם – היו אלה ניצוצי התשובה הראשונים שלי.

הלילה ירד ואני סופר את רגעי האחרונים ומחכה, הנה תיפתח הדלת ובני הבליעל יכנסו לכאן ותוך שניה אומר לעולם די, מתפלל אני לה' שלא אמות בייסורים. כל רשרוש שאני שומע בחוץ לבי נשבר בקרבי, וכל תזוזה קטנה מבהילה אותי, ונפשי נטרפת עלי.

פתאום נשמע רעש ומהומה, בטוח הייתי שאלה רוצחי ח"ו, רגעי חיי האחרונים. פחדתי להרים את ראשי, אך כשהרימותי ראיתי שהמשטרה הגיעה, בצעקות ומכות רצח. כשאלות בידיהם מצווים על אסירי הוינדרובצי לעלות על משאיות תכף ומיד. וב"ה תוך כמה זמן נסעו עמהם וכך ב"ה נשארתי בחיים.

רציתי להודות ולשבח ולהלל את ה' אך לא ידעתי כיצד עושים זאת, רק ידעתי והרגשתי שיש אלוקים בשמים אשר שומע אלי. מרגיש אני חובה להודות לו, לנשק לו לחבק אותו אבל אינני יודע איך.

כעבור ימים אחדים העבירו את כולנו למחנה חדש בשם טיישיש ליד אורקוצק שהוא מרחק רב מכאן, שם אין כפור כמו כאן וגם תנאי החיים יותר קלים.

ר' אשר פתח בפניו שערי תשובה

לשמחתי הרבה פגשתי שם יהודי בשם ר' אשר ששונקין – זה היה בשנת 1951 –יהודי יקר זה פתח לפני שערי תשובה, קירב אותי בלבביות והחזיר אותי לחיק היהדות, ובמיוחד התנהגותו המיוחדת שבתה את לבי וסיפוריו המופלאים קרבו אותי ליהדות ולשמירת כל המצוות.

ר' אשר ששונקין חי ברוסיה המרכזית ואחרי המלחמה נסע לצ'רנוביץ, יחד עם עוד משפחות מחסידי חב"ד, כי העיר קרובה לגבול ודרכה אפשר לצאת מכור הברזל, רוסיה הסובייטית. יהודי יקר זה דאג תחילה למשפחות אחרות, וכאשר הספיק להעביר כמה משפחות שהצליחו לעזוב את רוסיה, שב לפעולותיו בהעברת אנשים נוספים. אך פעם אחת מעשה שטן הצליח והם נתפסו, כמדומני שהיה ביניהם הרב משה חיים דוברבסקי וכמה בחורים.

כאשר נודע לשלטונות שיד ר' אשר באמצע, חיפשו אחריו וכמובן שהיה עליו לברוח, כי על מעשה כזה צפוי עונש מוות ר"ל. הוא התחבא בטשקנט אבל אחרי שנה וחצי נתפס, נשפט ונשלח לסיביר למחנה קרגנדה.

במחנה זה היו שלושת אלפי אסירים, רובם גזלנים ורוצחים מהאיומים ביותר. לא עבר לילה ללא רצח של איש את רעהו. לפעמים תלו אסיר פולני, לפעמים מצאו את האסיר קצוץ ראש.

האסירים חיו בצריפי עץ.  בכל צריף היו שבעים איש, וכולם חייבים היו לעבוד. העבודה היתה בניית צריפים נוספים וכפרי עבודה, כלומר העבודה היתה מחוץ למחנה.

ר' אשר לא עבד בשבת. היה יושב בצריף או מסתתר באיזה מקום עד יעבור יום. כאשר פגשתי אותו נדבקתי אל נשמתו, ובלבי פנימה הנני מודה לאלוקים על שהנני באהל צדיק. אפילו שר' אשר הסביר לי (כי הוא ראה אותי כאדם חופשי שלא שומר תורה ומצוות) שחייבים לקיים כל חוקי בית הסוהר, והמסרב נענש בעונשים חמורים ביותר. הסדר הוא שבכל יום יוצא רכב עם פועלים לעבודה. בעבודה סופרים את האנשים לפי רשימה ואם אחד נעדר, שולחים רץ למחנה לחפשו (אין אפשרות כלל לברוח  כי נמצאים בסיביר,  וכאשר יימצא הנעדר - נשפט בדרך כלל לחמשה ימי צינוק, כלומר ישיבה בבור עמוק בתנאי קור איומים, עם מזון מצומצם). העונש לא הרתיע את ר' אשר ששונקין, והוא המשיך לשמור שבת, אד שראו שלא יכולים לו והעלימו עין ממנו.

אני – מספר ר' נחמן רוזמן – נדבקתי אליו בכל נפשי והחלטתי שגם אני לא אעבוד בשבת. גם אני יהודי ורוצה להיות יהודי שומר תורה ומצוות, ומוכן לקראת העונש הצפוי.

השבת באה. כל המחנה יצא לעבודה כרגיל, אבל ר' אשר יושב בצריף וגם אני נשארתי, בטענה שאיני מרגיש בטוב ושבת היום.

לא עברו אלא שעות אחדות והרצים הגיעו, צועקים בקולי קולות: היכן רוזמן? שיתייצב מיד! ר' אשר קם ואמר "אני הוא". מיד העלוהו על רכבם והובילו אותו אל בנין המפקדה.

כמובן שהייתי בהלם ונרעש מאד מכך שראיתי איך ר' אשר נסחב על ידי החיילים לתוך המכונית.

הפעם לא שמו לב אלי וטפלו בר' אשר. וכך סיפר ר' אשר אחר כך: מצוות אהבת ישראל הוא מהגדולות ביותר, ואם אני יכול – ואפילו על ספק – לעזור ליהודי, כדאי למסור את נפשי.

וכך הוא – ר' אשר – ממשיך: כאשר החיילים באו נזכרתי בסיפור ידוע. פעם הלכו שני בחורי ישיבה שהגיעו לעיר זרה והלכו ברחוב. לאחד מהם היו ניירות והיה כשיר לשהות בעיר, אבל לחברו לא היו ניירות. פתאום באו לקראתם שני שוטרים ושאלו היכן הניירות? – דקומנטים – הבחור שבידו היו ניירות התחיל לברוח והשוטרים רדפו אחריו. לבסוף תפשו אותו ודרשו ממנו תעודות. הוא הוציא מכיסו את התעודות המתאימות ואמנם הכל כשר. השוטרים שאלו אותו: מדוע ברחת? והוא ענה: נבהלתי ביותר. הוא הובא למשטרה אבל מיד שוחרר, ואילו חברו השני ברח והסתתר.

וכך -  סיים ר' אשר – כאשר באו וחפשו את רוזמן, אמרתי "אני הוא", ואתה בינתיים יכולת להתחבא. במפקדה – ממשיך ר' אשר – היו המון אסירים, כל אחד ומשפטו. לא נדחקתי לראש התור, כך שנשארתי ממש אחרון. השוטר מכריז "רוזמן -עמוד". אני מוציא את התעודה ובה רשום אשר ששונקין. שואל המפקד: האם אתה רוזמן? – לא, אני ששונקין -  ולשם מה באת? – אינני יודע – וכך ב"ה שוחררתי ממשפט זה.

אבל כעבור שבוע שוב נשארתי בצריף ואז באמת נשפטתי לחמשה ימי צינוק, אבל עמדתי גם בזה, ובמשך הזמן גם עלי הקלו ויכולתי לשמור שבת.

וכך לאט לאט התקרבתי ליהדות. ר' אשר הסביר לי מה עלי לעשות וכך בדיוק עשיתי.

תחילה הייתי מקבל חבילות מזון מן הבית, אבל הם לא ידעו שאני שומר תורה והמשיכו לשלוח מאכלים לא כשרים,  כך שלא יכולתי ליהנות מזה. מכרתי אותם לגויים וקיבלתי מעט כסף.

בפסח קיבל ר' אשר חבילת מצות והסכים להתחלק עמי, כי ממנו נודע לי שיש חג פסח ואסור לאכול בו חמץ.

זוכר אני שר' אשר סיפר על חג יפה שיש ליהודים והוא חג הסוכות, שיש לשבת בסוכה שמונה ימים, ואני החלטתי שאני בונה סוכה ויהא מה. חיפשתי קרשים ובעמל רב עלה בידי למצוא קרשים מתאימים, וכן סכך – אל תשכחו שסיביר כאן – אבל התגברנו גם על זה. פחדנו מביקורי מפקדים, והפחד לא היה לשווא. פתאום הם באו וכאשר הגיעו לסוף הצריף ראו שסוכה עומדת שם. – מה זה? עניתי שהחום גבוה ואין מספיק אוויר ועל כן החלטתי לבנות סוכת סכך. ההסבר נתקבל. עזבו אותנו ואדרבה המפקד אמר: - ראו כיצד הם דואגים לשיפור תנאי מגוריהם.

כאשר התקרבו ימי החנוכה סיפר לי ר' אשר על אודות החג, והוסיף שבכל שנה הוא מוצא קופסאות פח, מוצא שמן, ועושה פתילה מצמר הגפן שמוצא מתוך לבושו. אמרתי שאין זה יפה שמצווה תיעשה בפח כזה ולכלוך כזה, וב"ה הצלחתי למצוא פח חדש, ולהזמין אצל אחד האסירים שיעשה עבורי חנוכייה. אמנם היה זה ממש מסירות נפש לעשות זאת כי: א. כל ענייני דת אסורים פה, ב. אסור להדליק אש בצריפים, אבל לא התחשבנו עם שום דבר. כך היינו מתחלקים בינינו: כאשר הגיע מועד ההדלקה הדליק ר' אשר, וכעבור חצי שעה הדלקתי אני. אני זוכר שבכל פעם הלב רעד, אולי יתפשו אותנו. דבר כזה אי אפשר להסתיר, ובייחוד – שבכל פעם שהדלקנו היו מתאספים כל אסירי הצריף ומביטים במתרחש – פרסומי ניסא.

ר' אשר לא הסתיר דבר. כאשר שאלו אותו מדוע ולשם מה הוא הדליק, הסביר שפעם היה בית מקדש, ובאו היוונים להחריבו. היהודים נלחמו בהם וגם ניצחום, ולזכר זאת מצווה להדליק נרות. האסירים שמחו לקראת מאורע כזה ואמרו שגם בזמן הזה צריך להלחם נגד המשטר, וסוף כל סוף ננצח אותם. השמחה היתה גדולה. כולם שרו ורקדו.

באחד הלילות הופיע המפקד וראה את המחזה. היה זה הנר החמישי. הגויים התכוננו לביקורו של המפקד. עשו משלג כמו בית בחוץ ואת המנורה דחפו לבית השלג. נראה היה כאלו האש יוצאת מתוך השלג. כאשר הגיע לסוף הצריף וראה את הנרות – הוא היה פקח ולא רצה לבוא בעימות עם האסירים – במקום לקבל זאת ברצינות, ספר ואמר: חמש – כן חמש ("פיאט"), וכולם ענו בקול: חמש - כן חמש. הוא חייך ואנו חייכנו. הוא צחק והלך, ואותנו אפפה קדושה ושמחה יתירה, וכולם יצאו במחול. היה שם גוי עם כינור והביא זאת לחגיגה. כולם השתתפו בשמחה זו בהתרוממות יתירה.

במחנה זה עבדנו יחד ויכולנו לעזור איש לרעהו, ובמיוחד כאשר מינו אותי כאחראי למחסן המזון, ויכולתי להשיג מזון שלא היה עליו חשש טרפה. כמובן שהתחלקתי עם ר' אשר. והאמת היא שבכל נפשי דבקתי בר' אשר זה. בעיניי הוא היה מלאך ולא אדם.

ר' אשר עזב את המחנה בשנת 1956 ואילו המשכתי לשבת במחנה זה עוד ארבע שנים, ורק בשנת 1960 שוחררתי גם אני.

גם בני התקרב לדת

כאשר שוחררתי נודע לי מה עבר על אשתי, וכמו שסיפרתי מקודם, שהתחתנה עם אדם אחר ללא קבלת גט ממני, ואחר כך הספיקה להתגרש ממנו.

את כל הסיפור סיפרתי לר' זלמן בובר, ואמרתי שהיא מעוניינת לחזור ולחיות עמי. האם מותר לנו לחיות יחד? ר' זלמן אמר שאסור לנו בשום אופן לחיות שנית, וזאת הסביר גם לה. היות ואני חזרתי בתשובה ואין כל מקום על פי תורה להרשות לנו לחיות שנית, נפרדנו סופית.

אני ב"ה מתקרב ליהדות מיום ליום יותר ויותר, מתפלל שלש פעמים ביום, הולך למקווה ולומד תורה. מיום ליום נפתחים בפני יותר שערי אורה, והנני הולך ונשלם כמו כל יהודי כשר.

בני, שכעת הוא כבר בן ארבע עשרה, נדבק באמו ואיננו רוצה להכיר בי בכלל. נוח לו יותר לחיות חיי כולם, ולמה לו לקבל אבא שומר תורה ומצוות?

לא ארכו הימים ואשתי לשעבר מתה, כך שהילד נשאר יתום. חשבתי שזה זמן טוב לדבר אל לבו שיתקרב אלי. אך לא עזרו לי כל ההשתדלויות. הוא נשאר בשלו ואינו רוצה להכיר בי בכלל.

אבל הקב"ה מנהל את העולם וראה את ליבי השבור, ותפילתי נתקבלה.

וכך קרה הדבר: בני המשיך לחיות חיי הפקר ולשם השגת כסף התחיל במסחר, תחילה רק בדרכים כשרות. אחר כך עבר קצת על חוקי המדינה ולאט לאט הצליח וצבר כסף רב. אבל דווקא שוטרי המדינה עקבו אחריו ולבסוף נתפס "על חם" ונשפט לחמש שנות מאסר.

דווקא בעת הצרה נתיישב בדעתו והתחיל להתחרט על מעשיו. גם חיפש דרך להתקרב אלי. בפרט כאשר ניתנה לו חופשה קצרה ממאסרו, נסע לטשקנט ששם גרתי וב"ה השלים עמי וחיפש התקרבותי. מאד התעניין ביהדות וממש נהפך לאיש אחר. הניח תפילין ולמד תורה וכך לאט לאט התקרב ליהדות.

לאחר שר' נחמן השתחרר מהמחנה, הוא נסע לרבו ר' אשר ססונקין (ששונקין). בטשקנט חיפשו מישהו שיכול היה למלא את מקומו של ר' מאיר סטמבלר. לר' נחמן הציעו להיות קצב, ועד יומו האחרון הוא עבד העבודה המסוכנת הזאת. אני לעתים קרובות נשלחתי לקנות בשר אצל ר' נחמן. כשעמדתי בתור לקנות בשר, מאד נהניתי. ר' נחמן לא יכול היה להרשות לעצמו היקף פעילות כמו שעשה מאיר סטמבלר.

בשביל לקנות החלקים הטובים ביותר של בשר, עמדו בתור מיוחד. תור מיוחד עמד כדי לקנות בשר ראש, זנב, כבד, ריאות, ביצי שור ורגליים. למרות שלגבי רגליים היתה עבודה רבה: להוריד פרסה, לשרוף שערות, ולאחר מכן לפורר עצמות. לכך היתה טכניקה מיוחדת. ובסוף בשר ג'לי היה אוכל חגיגי, וצלי אש מהזנב - טעים מאד!

הוא היה אסיר לשעבר, ולכן לעתים קרובות החליף מקום המכירה של הבשר. לכולם טילפנו לפני כן. לקנות בשר היו באים לרוב זקנים ובני נוער. כולם היו מחכים עד שר' נחמן ינתח את בשר הבהמה השחוטה, ושוחחו ביידיש. יידיש היתה עסיסית, עם בדיחות חכמות על כל דבר: איך העניינים בבית, מה נשמע אצל מכרים, ידידים, מתכונים חדשים, ובוודאי דבר תורה, חסידות, חגים, איפה להתפלל, שידוכים. ר' נחמן לקח חלק בשיחות אלו באהבה. חסיד אמיתי. לר' נחמן תמיד היה כסף. תמיד מוכן היה לעזור.

כאשר הייתי מגיע לרבי בקראון הייטס, אם התמזל מזלי, הייתי גר אצל ר' אשר ששונקין. ר' אשר גר מעל למקווה, בפינת רחובות איסטרן פרקוויי וטרוי. ר' אשר היה שמש וגבאי ב-770. כאשר הייתי בא, השתדל מאד לשרת – כוס תה. בלילה שם בחדר שלי מאוורר ענק. אתה קם בבוקר,  מיד יורד למקווה ולאחר מכן לבית הכנסת.

לר' אשר היתה בקשה אחת: בבית הכנסת ב-770 היה אחראי על סעודה שלישית, וצריך היה לאסוף עשרה משתתפים. ר' אשר היה שר בקולו הערב:

            א שטיק חלה אויף המוציא

            און א קאלטער שטיקל פיש

            און דאס איז א סעדה'לה

            מיט דעם כוף איז די יוצא

את ההמשך אינני זוכר.

ר' אשר סיפר סיפורים חסידיים מתוקים בסעודה שלישית כדי שיצטרפו צעירים לסעודה.

"דגי מלוח באו להקב"ה בטענה. למה כאשר דג בלע את יונה, כל העולם לא היה מרוצה, והעניין הסתיים בכך שהדג פלט את יונה של החוף. ואותנו, את דגי מלוח, חסידים אוכלים בכל ההתוועדויות שלהם, ושותים יחד עם זה וודקה, וכלום לא קורה, העולם לא מוחה. איפה כאן הצדק?

הקב"ה ענה:

- ומה עשה יונה בבטן של הדג?

- מה הפירוש מה עשה? התפלל – ענה דג מלוח.

- ואתם, כשחסידים אוכלים אתכם ושותים יחד עם זה וודקה, אתם יושבים אצלם בבטן שתויים ואפילו לא חושבים להתפלל. הנה לכם התשובה".

•

בסעודת שבת לפני נטילת ידיים, ר' אשר ששונקין הרים את כיסוי החלות, ולהפתעתי, פרש את החלה ואמר: "אין שלמות בעולם הזה".