מאת: ישראל הרשקוביץ

שליח שעושה שליחותו: כמה מילים ומבט לשליח אחד, שפועל ממש לידינו ולא אי שם באיזור נידח, בעקבות 'כנס השלוחים' שהתקיים השבוע בארצות הברית.

התמונה הקבוצתית שמתפרסמת בכל שנה במועד זה ובה נראים אלפי שלוחי חב"ד כשהם ניצבים למרגלות הבית הגדול, בית "770", הבית שבו התגורר ופעל ומשם יצאו קרני אורו של הרבי לכל רחבי העולם, מצליחה לרגש בעוצמות בכל שנה מחדש. אין ספק שעצם התמונה הזו, שרק בכדי לצלם אותה יש צורך באמצעים מיוחדים של מצלמות פנורמיות שיצליחו להכניס בפריים אחד את האלפים העומדים על הטריבונות, שווה הרבה יותר מאלף מילים.

נראים שם השלוחים שהתקבצו ובאו ממקומות נידחים בעולם, מתאילנד ומאוגנדה, מדובאי וממרוקו, מישובים נידחים בסיביר ומערים גדולות והומיות במזרח. הצד השווה שבכל אלו הוא שהם נטשו מאחוריהם את בתיהם, משפחותיהם וארצות מולדתם, ויצאו –צעירים בני עשרים – לארץ לא זרועה, לישובים שבהם לא היה להם לא מניין, לא בית כנסת ולא מקווה, לא בשר כשר ואפילו לא לחם כשר, וכמה שנים אחרי כבר משמש ביתם כמוקד יהדות פעיל בזכותו שבים יהודים רבים לכור מחצבתם.

במהלך השנים הזדמן לי להגיע לארצות שונות ולהתרשם לא אחת מפעילותם של אותם שלוחים הפועלים במקומות נידחים ואקזוטיים, כשעל כל אחד מהם ניתן להרחיב את הדיבור ולספר על מסירות הנפש, על תחושת השליחות הבוערת בעצמות, על השלהבת היוקדת שמצליחה לחמם באישה נשמות רבות ולעשות עוד ועוד נפשות לאבינו שבשמים.

אך לא עליהם אספר כעת – זה נשאיר לידידנו ר' בנימין קלוגר, שבמסעותיו של פני הגלובוס נפגש עם השלוחים הפועלים באיזורים הנידחים ביותר – אלא אבקש להפנות את הזרקור לשליח שפועל הרחק מאורות הזרקורים, ופעילותו נעשית במקום מאתגר הרבה יותר,דווקא משום שהוא לא נדרש לעלות על מטוס ולחצות את האוקיינוס בדרך לארץ היעד…

• 

לשליח שעליו אני רוצה לספר קוראים ר' צבי גודמן. ר' צבי, צביקה כפי שמכנים אותו, לא זכה להכיר את הרבי ובודאי שלא לנסוע אליו ולשמוע את קולו. למרות זאת, הוא חונך על ברכי השליחות בבית אביו, הרה"ח ר' שניאור, שהוא אחד משלוחי הרבי בעיר אשדוד, ואשר כיום בני משפחתו פועלים ופזורים ברבעים השונים של העיר כשרק ביום כיפור האחרון התקיימו על ידם כעשרה מוקדי תפילה שבכל אחד מהם השתתפו מאות איש.

צביקה עצמו מכהן כשליח הרבי בבית החולים החדש, 'אסותא אשדוד', מהיום שבו נוסד בית החולים בעיר. הוא מגיע לבית החולים יום יום, כשבמסגרת תפקידו הוא מאיר פנים לכל אחד, מציע לו להניח תפילין, אך בכלל – יסייע ויושיט כל עזרה המתבקשת החל מהכוונה רפואית ויצירת קשר עם יועצים, רופאים וארגוני חסד, ועד לדאגה לארוחה, אפילו לתמיכה אם יש צורך, שלא לדבר על השתתפות ברגעים קשים של 'יציאת נשמה' וסיוע בהסדרת הצעדים הטכניים המתבקשים.

כשנוכח שיש צורך בארגון סעודות שבת לבני משפחה, הוא הלך ויזם את מיזם סעודות השבת לבני המשפחות, במסגרתו סועדים בכל שבוע עשרות יהודים שחלקם מוציאים בו תחליף לשולחן השבת שהשאירו בביתם, וחלקם חווים זו הפעם הראשונה בחייהם סעודת שבת אמיתית… וכך הוא צועד מביתו יום יום, ימי חול ושבתות, בוקר וערב, בחום ובקור – בשבתות יתלווה אליו לרוב בנו הפעוט מנחם מנדל שיחי' – בליל הסדר ובסוכות, נכון למלא את שליחותו ותפקידו.

כמי שעוקבים אחר פעילותו, אנו מוצאים את עצמנו משתאים. לא מדובר בעובד בשכר, ולמרות זאת הוא מגיע בעקביות, בנחישות, כאילו עליו למלא שעון נוכחות… בשבתות הוא עולה ויורד 7 קומות במדרגות, עובר מחדר לחדר ועושה 'קידוש' עשרות פעמים, כשלפי חשבון שעשיתי פעם הוא גומע בסיכום הכולל 2 ליטר של מיץ ענבים בכל סיבוב שכזה. והשאלה העולה בכל פעם היא מנין הכח ומאיפה התחושה שמניעה אותו ואת שכמותו?

כששואלים אותו התשובה ברורה מאד: "זה הכל הרבי", הוא אומר בפשטות. ולמי שתוהה ומבקש לשאול שאלות נוספות, די לראות את הביטחון שבו נאמרים הדברים ואת המבע בכדי להבין שהתשובה הזו עונה על כל שאלה. ועדיין, לדעתי לפחות, קל הרבה יותר לשמש כשליח בישוב נידח אי שם בערבות סיביר שבו הכל מבינים את המסירות, מאשר למלא את אותו תפקיד במרחק של עשר דקות מהבית, בעיר ואם בישראל, ולעשות את אותה המלאכה מבלי שיהיו כאלו שימחאו לך כפיים ובלי שהסביבה תעריך ותוקיר את המסירות וההתמסרות לשליחות.

וזהו רק אחד מתוך האלפים שדמויותיהם נשקפים אלינו מהתמונה הגדולה.

צילום הכתבה כפי שהופיעה ב'המודיע':