בפרשת השבוע אנחנו רואים דבר מאוד מעניין:

התורה מספרת, על התרוצצות הבנים ברחמה של רבקה, בכל פעם שעברה ליד מקום, שמשך את תשומת ליבו של אחד הבנים. ולכאורה, מה התורה רוצה ללמד אותנו מהסיפור הזה?

הרי ידוע שכל דבר בתורה מדוייק, והיא לא ספר סיפורים.

אלא התורה מלמדת אותנו, שבכל אדם ישנם שני יצרים, שמושכים אותו בכל פעם למקום חפצם, ואנחנו צריכים להיות בעלי השליטה, ולהידבק בטוב.

‏ואיך נדע לקחת שליטה?! "ותלך לדרוש את ה' ".

הקב"ה נתן לנו את התורה שהיא ספר הוראות וחוקים, ‏שהם הכי טובים ונכונים לנו בני האדם.

בהמשך הפרשה, התורה מספרת על חייהם, של יעקב ועשיו.

מילא מובן שהתורה מספרת על יעקב, שהיה צדיק כדי שנלמד מדרכיו.‏ וכאן התורה מספרת לנו על מעלליו של עשיו, ועל מעשיו השליליים. והרי שום דבר בתורה לא נאמר לחינם, ‏בטח לא דברים שליליים.

 ‏אלא התורה רוצה לחדש לנו שיש שתי דרגות ובחינות בעשיו, עשיו, כמו שהוא בעולם הזה ‏(במילים אחרות, במבחן התוצאה היא שלילית) ומעשיו רעים וחטאים.

אך יש דרגה של עשיו, כמו שהוא במעלתו הפנימית והעליונה. שהוא בנו של יצחק אבינו, ולא יתכן שכל מציאותו הוא רע, כשהוא בנו של צדיק הדור.

‏אלא שחייבים לעשות הפרדה, בין עשיו עצמו, לבין מעשיו הרעים. ובעצם יצרו הרע משכו לעשות כן.

מכאן אנחנו למדים על כל יהודי באשר הוא. איך יתכן שיהודי, בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, יעבור וילך נגד רצונו של יוצרו?

 ‏הרמב"ם משיב, שכל יהודי בעצם, רוצה לעשות את רצון השם בלבד! כל הזמן. רק שיצרו הרע הוא שתקפו ולכן הוא חוטא, אך בשורשו האמיתי היהודי הוא טוב בעצם ותמיד נשאר בנו של הקב"ה.

יותר מזה, גם בשעה שחוטא, כבר רוצה לשוב בתשובה, כלשונו של הרמב"ם.

ולשם מה הצורך בירידה?

על מנת שתהיה ירידה לצורך עליה גדולה יותר, ולכן התורה מספרת ומפרטת, על מעשיו של עשיו, שנלמד מזה על עצמנו, שמצד שורשנו אנחנו תמיד בניו של הקב"ה ושייכים אליו.

 ‏אך לעיתים אנחנו חוטאים ובמבחן התוצאה היא שלילית.

•

דבר מעין זה, מוסבר על פי גישתה של הפסיכולוגיה החיובית, שטוענת שכל פעולה או מעשה של אדם,‏ יש לה כוונה חיובית עליונה בעיניו שלו. ולכן צריך להפריד את האדם מן המעשה. כי האדם מעצם טבעו הוא טוב ורוצה להיטיב. (כמו שרואים, אדם שטוב לו מיטיב עם סביבתו,

 ואדם שרע לו להפך) אך בפועל מעשיו שלילים.

אך לפי ראות עיניו, זאת האופציה בעיניו, שנותנת לו את השירות הטוב ביותר בעבורו, בהתאם לנקודת הזמן, הרגש, המשאבים, והסביבה שהיה בה באותו רגע של הפעולה. ועל כן עלינו ללמד זכות על כל אדם. ‏ולא לקחת קשה ואישי אם נפגענו מאדם מסויים. ‏עלינו להפריד בין האדם לבין המעשה.

לדוגמא: הורה שמתרגז על ילדו ומכה אותו, עקב מעשה לא טוב שעשה או ילד שמשתולל, על מנת לחנכו.

מחשבתו של ההורה באותו הרגע, היא טובתו שלו ושל ילדו על מנת לחנכו, ולמנוע היתכנות של המעשה שוב.

אך עם זאת בפועל במבחן התוצאה הפעולה היא שלילית, ויכולה להשיג את התוצאה ההפוכה שאנחנו מייחלים לה.

אנחנו למדים זאת מלשון הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". הכוונה של הפעולה עצמה, היא חיובית "קול יעקב", אך הידיים, הפעולה, "ידי עשיו"...

דבר נוסף: שאפשר ללמוד מזה שהתורה מספרת על מעשיו של עשיו. שלביקורת עצמית אין לה מקום!

כיוון שהיא מתעסקת בעצמי, ואותו היא מבקרת. ‏וכבר אמרנו קודם, שהאדם מעצם טבעו הוא טוב, ועלינו להפריד בין האדם עצמו למעשה שעשה.

 ‏הביקורת העצמית מתמקדת בכמה אני לא טוב, או כמה אני גרוע ולא מוצלח, מילים כמו אני תמיד כזה, ואף פעם לא אצליח, ‏במקום להתמקד בביקורת בונה וחיובית על הפעולה עצמה, על מנת להבין מה לא עבד, ומה ניתן לשפר לפעם הבאה.

(מבוסס על התוועדויות תשמ"ג)

שבוע טוב,

שמואל נמירובסקי, מרצה ומאמן לחיים בריאים ומשמעותיים 

(הכותב בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות ומטפל מוסמך ב-NLP)

לתגובות והערות:  0533379366