בשנת תשכ"א קיבלו הוריי, הרב יצחק צבי ז"ל ואמי מרת שרה רבקה - תבלט"א - מכתב מהרבי ובו נכתב: "ומזל טוב לכניסתו לבריתו של אברהם אבינו של בן אחותו ונקרא שמו בישראל שמעון [כאן הרבי הוסיף בכת"י את השם השני בן ציון בראש תיבות:] ב"צ שליט"א ויהי רצון שיגדלוהו הוריו שיחיו לתורה ולחופה ולמעשים טובים".

נפלאתי טובא על כך שהרבי זכר את השם השני "בן ציון" להוסיפו בכת"י, אבל בעיקר הוגעתי את מוחי להבין על שום מה זכה הינוקא, שעדיין לא מלאו לו חודש ימים, שהרבי יכתוב עליו שליט"א, תואר השמור בדרך כלל לרבנים, והרי גם לאבי הנמען במכתב זה, כתב הרבי בראש המכתב רק שי' ולא שליט"א.

במפגשים עם בן דודי הרב שמעון בן ציון רוזנווסר שליט"א, מנכבדי חסידי גור, אני מזכיר לו מפעם לפעם שהרבי כתב עליו שליט"א משחר ינקותו, ומעבר לזכות הגדולה זה גם מחייב לעסוק בפנימיות התורה וכו'.

וכבר ישבו על מדוכה זו רבים וטובים לנסות להבין מדוע ישנם בודדים שהרבי כתב עליהם שליט"א. יש האומרים שכל מי שנתן שם על אחד האדמו"רים או נשותיהם הצדקניות או שנתנו שם משמות משפחת בית הרבי כתב עליהם הרבי "שליט"א". אך לא כן הוא בבן דודי, ששמו הוא על שם הסבא שלנו הקדוש, רבי שמעון בן ציון הי"ד.

וכמדומני שנפתרה התעלומה אצלי.

בהיותי השבוע בכינוס השלוחים פגשתי את בני דודיי השלוחים מרחבי העולם, ביניהם הרב שמעון בן ציון אייזנבך מקובה - קנדה, את הרב שמעון בן ציון אייזנבך מצרפת, את הרב שמעון בן ציון אייזנבך מקרית מוצקין, ונסובה השיחה סביב השמות שניתנו על שמו של הסבא.

תוך כדי השיחה סיפר אחד הנכדים את הסיפור הבא:

כאשר נולד הנכד הראשון במשפחה לדודנו הרב משה אהרן ברוורמן, ראש ישיבת סלבודקא, הוא רצה לתת את השם שמעון בן ציון על שם חמיו הי"ד, אלא שחשש לתת את השם משום שהסבא נהרג בתש"ח מפגזי הליגיונרים הירדנים ימ"ש והוא בן 37 שנים בלבד, וכידוע שנמנעים מלקרוא שם על-שם אדם שמת בדמי ימיו.

הרב ברוורמן התקשר לגיסו, דודי הרב שלום לייב אייזנבך, שבאותם הימים בתשרי תשכ"א למד בקבוצה ב-770, וביקש ממנו לשאול את הרבי בדבר - וכפי שיורה הרבי כך ייעשה.

הרב שלום לייב הכניס פתק לרבי ושאל בשם גיסו האם אפשר לקרוא לילד בשם שמעון בן ציון, למרות שנהרג בצעירותו.

הרבי ענה: "כנראה כוונתו למה שכתוב בצוואת רבי יהודה החסיד, ויש לחלק". (תחת התיבות ויש לחלק היה מתוח קו). לאחר תשובתו של הרבי נרגע הרב ברוורמן ונתן את השם שמעון בן ציון, ללא חשש ופקפוק.

מה היתה כוונתו של הרבי ב"יש לחלק" רבו הסברות. יש שאמרו שיש הבדל בין אדם שנפטר ל"ע ממחלה לבין מי שנהרג על קידוש השם, ויש שאמרו שכיון שקוראים לילד גם את השם בן ציון, שונה הדבר שכן השם בן ציון הוא סגולה לאריכות ימים כנכתב בספרי הסגולות, ועוד סברות לכאן ולכאן. אך כיוון שהרבי לא סבר שיש לחשוש, זכינו אנו במשפחתנו וכל שמונת היתומים שהותיר סבנו הקדוש, כל אחד ואחת מהם קראו לבנם הראשון שמעון בן ציון.

ואם אינני טועה, יש לומר בדרך אפשר שזוהי הסיבה שהרבי כתב בלידת הבן-דוד שמעון בן ציון רוזנווסר את התואר שליט"א, כדי לברכו (בשונה מהסבא שלא זכה להאריך ימים) שיזכה לאורך ימים טובים ארוכים אמן.

•

מנסה אני להתאפק בכל כוחי לא לתת להר הגעש שהתפרץ בקרבי לגלוש החוצה, אל מול המפעל הגדול והקדוש שהרבי הקים, מפעל השליחות המגיע אל שיאו בימים אלו של כינוס השלוחים.

אך ללא הצלחה.

רק לעמוד ולחזות באלפי השלוחים שמשליכים חייהם מנגד יום-יום שעה-שעה, דיו כדי להתעורר ולאזור אומץ להמשיך בפעילות הקודש.

בנוהג שבעולם בכל חצר חסידית או רבנית, שחלק מהציבור עוסק בלימוד התורה ואחרים שמפאת אישיותם ותכונות נפשם אינם נמשכים ללימוד התורה ולספרי הקודש, מוצאים עצמם עוסקים בצרכי ציבור. אלו הם "מארי עובדין טבין". ואילו כאן, במפעל הקודש של הרבי, יוצאים לשליחות האריות שבחבורה שבמקומות אחרים היו מוסרים שיעורים לתלמידים ויושבים על כסאות רבניים, ועתה הם בוחנים אפשרויות של מוטות ברזל לחנוכיות שיעמדו ברוח שאינה מצויה, וכן לומדים הלכות חשמל כיצד לקיים פרסומי ניסא.

יחד עם זאת אינם זונחים את עיסוקם בתורה ובהלכה ובארוחות שבכינוס נשמעים דיונים מרתקים בבעיות הלכתיות המתעוררות רק אצל שלוחים.

וכל זאת כי במלחמת מצווה עסקינן, שבה יוצאים כדברי הנביא יואל חתן מחדרו וכלה מחופתה, ולכן אין זה פלא שההצלחה חובקת עולם באופן נסי ולמעלה מן המשוער.

•

אוסיף כאן אמרה מעניינת שלא שמעתיה מפי חסידים, אלא מפיו של הרה"ג רבי יוסף יקותיאל אפרתי, ראש בית המדרש למצוות התלויות בארץ, עמו התוועדתי פעם. וכך שמעתי מפיו:

ידוע שלאדמו"ר הצ"צ היו שבעה ילדים וכמה מהם הקימו חצרות משלהם, קאפוסט, ניעזין, לאדי, אוורוטש והאחרון שבהם הוא אדמו"ר המהר"ש.

וראה זה פלא, מכל החצרות והקבוצות לא נשאר זכר, לא קאפוסט, לא לאדי, וכו'. היחיד שהמשיך והלך וגדל מאוד הוא אחרון הבנים אדמו"ר המהר"ש. ומאי טעמא? אין זאת אלא משום שהרבי המהר"ש וחסידיו הקשורים עמו נהגו במסירות נפש בשונה מאחרים שהתנהלו על מי מנוחות. 

מסירות נפש זו היא זו שעמדה להם לשרוד, להמשיך ולהתפתח למימדיה הגדולים עד הלום, ואף אנן נשנה ונאמר כי מסירות נפשם של השלוחים ורעיותיהם הצדקניות הביאו לכיבוש העולם.

•

בהיותי על האוהל הקדוש הכנתי את עצמי להיכנס פנימה וכתבתי באריכות פ"נ ארוך, בן כמה דפים. בין הדברים הזכרתי את שמו של אחד החסידים לצורך עניין חשוב, אך לא זכרתי באותו רגע את שם אמו. אימצתי את ראשי שעה ארוכה לנסות להיזכר ולא הצלחתי. חיפשתי בין מאות האנשים ששהו באוהל, מי מהם מנחלת הר חב"ד שכן אמו של אותו חסיד היא מנשותיה המכובדות של ה'נחלה' ומשמשת בתפקיד ציבורי, ובטח יימצא מי שיזכור את שמה. אך ללא הצלחה.

השעה בארץ הקודש היתה מוקדמת ולא יכולתי להתקשר באשמורת הבוקר, לברר את שמה ולבסוף כתבתי את שמו ומתחתי קו ריק מתחת מקום שם אמו.

כשנכנסתי פנימה וקראתי את הפ"נ הגעתי לאותה שורה והנה ללא מאמץ כלשהו, שמה של אמו צף לנגד עיניי ומיד שלפתי את עטי ומלאתי את השם כנדרש.

•

בשבוע שעבר סיפרתי את הסיפור שאירע עם הרב חיים ברוך הלברשטם בשמחת תורה תשמ"ג, כאשר הרבי נטל מידו את ה'סמירנוף' והחזירו לו ב'כוס של ברכה'. 

במערכת התגובות הגיעו תגובות רבות ששפכו אור על האירוע, ומחלק מהתגובות נוספו עוד פרטים מדויקים יותר. כמובן שמבעל המעשה קשה לדלות את הפרטים המדויקים, שכן הוא עצמו ניזון ממה שאמרו לו אחרים ביום שלמחרת, כשעמד על דעתו, אך עדותם של המגיבים נאמנים עלינו ויש צורך לשכתב את הסיפור מחדש, מדויק יותר ומפורט יותר ובלי נדר נעלהו בפרקים הבאים.

יישר כח לכל המגיבים באתר והפונים אלי באופן אישי, בזכותכם הסיפורים מתבררים, מתלבנים ומנופים היטב.