השנה החלטתי שאינני מביא אף אחד לבנקעט. הסיפור עם המקומות, והצורך להיות מארח במשך הבנקעט, הרגשתי שאני צריך חופש שנה אחת. בכלל, בתקופה האחרונה אני במצב רוח של לעשות את מה שצריך, אבל חסר לי הברק בעיניים… 

אורח אחד הזמנתי, בכל זאת מסורת של שנים. סיכמתי עם הרב מינץ שהוא יושיב את האורח בשולחן שלו ואותי ממש לא משנה איפה. 

יום חמישי, כינוס השלוחים. אני עומד בתור לקבל את התג, "אין לך מקום ישיבה בבנקעט, לך לתור השני" אומר לי בחור נחמד. בתור הבא הבחור השני כבר לא כל כך נחמד ואפילו קצת נפגעתי מהיחס. יצרתי קשר עם שניאור. הוא שם אותי בשולחן ל"בינתיים" וסיכם עם הרב מינץ שאחר כך יעביר אותי לשולחן שלו. אני מוודא שלפחות את האורח ר' אבי ישים בשולחן שלו, ואני, באמת לא משנה לי איפה אני יושב, ובכלל במצב רוח של השנה זה הדבר האחרון שאכפת לי… 

שולחן A22 שבו הושיבו אותי נמצא "בקצה הכי אחרון". כאשר ביום שישי הלכתי עם ר' אבי לקחת את התג שלו, אני רואה שגם הוא קיבל מושב בשולחן זה. הוא אף מסב את תשומת לבי לכך שעירו צוינה כ"קרית מלאכי"... אני פונה לרב מינץ לבדוק למה הוא לא על השולחן הקרוב והוא חוזר אלי שר' אבי מופיע בשולחן L18, אחד הקרובים לבמה. בסוף מתברר שבטעות הוא רשום פעמיים, והר' אבי הנכון מארה"ב יושב בL18… 

ר' אבי עצמו נצמד להוראות התג שקיבל וגם החליט שהוא יושב עם דובי… כדי להעצים את הסיטואציה, כמה אנשים הביעו חוסר אמון ותמיהה לר' אבי על שהושיבו אותו בשולחן קצה… 

אני מתיישב, והאמת קצת לא נעים. אמנם לא צריך את השולחן הכי קרוב, אבל השולחן הכי רחוק? ביציאה? זה קצת מוגזם. 

תוך כדי שאני מהרהר במצב ואיך לוודא שר' אבי לא ירגיש פגוע, אני שולח מסר לש. נ., שמגיב לי במשהו כמו א. מ. אמר שהוא יטפל בזה. עוד מסר לא. מ. ואז מוחק אותו. אני קולט שזה הרי לא בכוונה, זו בסך הכל שרשרת של טעויות, אבל אז אני יותר נכנס למצב רוח כבד. בעצם זה אומר שהכל נעשה מלמעלה, אז איזה מסר שולח לי הרבי? אני נזכר משום מה בסיפור של ר' גרשון בער פאהארער שבכה "כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה'" ואני מרגיש ככה. 

הרי אם אני חושב על השנתיים שלוש האחרונות, ועושה חשבון נפש אמיתי, נהיה לא טוב. 

כל מה שניסיתי בשנים האחרונות לא ממש מתרומם, לא הפרויקט של "טופח על מנת להטפיח", לא הנסיון הנואל להעלות את מספר הסטודנטים שמשתתפים בתוכנית הלימודים של סיני סקולרס, וודאי לא הנסיון הנואש לגייס כספים ולהקל על הלחץ הכלכלי של המוסד. מין הרגשה של שליימזל כזה. 

אז נכון שטופח על מנת להטפיח נהיה איכשהוא מזוהה אתי, והשנה שזה הנושא של הכינוס רבים פנו אלי ש"אה, השנה זה הנושא שלך..", אבל בתכלעס, חוץ מלדבר הרבה לא קרו דברים של ממש בתחום זה. 

אז נכון שמספר הסטודנטים של סיני סקולרס נושק את השלושת אלפים לשנה, ורק לפני כמה שנים זה היה הרבה פחות מאלף, אבל בשלוש שנים האחרונות זה די סטטי! בינינו, גידול של מאתיים סטודנטים בשנה זה לא משהו שאפשר להתפאר בו.. 

וגיוס הכספים? אז ככה, מתוכנית גרנדיוזית של גיוס מליון דולר בשנה, אפילו המאה אלף בשנה שהצלחתי איכשהו לגייס מגורמים ממסדיים בחמש שנים האחרונות, גם זה הפסיק, וחוץ משלוש תרומות בסך כולל של עשרים ואחד אלף דולר, ועוד הבטחה אחת של שמונה עשר אלף שאין לי מושג מה לעשות כדי לממש אותה (כמובן שזה שהבטיח את ה18 אלף מתחמק ממני לגמרי..), לא עשיתי הרבה השנה. שלא לדבר על המצב הכלכלי האישי שלא מוסיף הרבה למצב רוח… 

בקיצור כל הסיבות להתייאש, להוריד את הראש, ולחכות שהגל יעבור.. ובינתיים? נמשיך. העבודה הסיזיפית של ביקור שלוחים אחד אחד, להקשיב, לנסות להילחם ולקדם פרוייקים משניים, ולקוות לטוב. 

אבל ידע אינש בנפשי' שזה לא בכל מאודך, וודאי לא בסטנדרטים הגבוהים של הרבי. 

אוקיי המסר ברור. אתה שייך לקצה. אולי יום אחד תשתפר אבל השנה לא מגיע לך. אני מנסה לחשוב מה עושים כדי לזכות למקום הראוי בשנה הבאה. ואני לא מדבר על הכבוד המפוקפק של "לשבת בראש" .. אני מדבר על עשיה שהיא בבחינת "עשינו ככל אשר ציויתנו" … 

משה חיים עובר לידי, ומזכיר לי שהשנה לא אמרנו לחיים לא בשמחת תורה, לא ביום הולדת שלו ולא שלי, אז אנחנו אומרים לחיים. בהתאם להלך מחשבותיי אני אומר לו לחיים "שנזכה שהרבי יפעל פעולותיו דרכנו ואיתנו" . 

ואז מגיע הקטע של שלושת השלוחים שעושים מעל ומעבר עבור יהודי בודד במרחקים. עוצמה כבירה. והרב וועג מזכיר בהתרגשות את הסיפור שהרבי חשב עליו בהתוועדות, על אלו שנמצאים במקומות מבודדים. 

וקטעי שיחת פורים תשכ"ח. הרבי מדבר על החשיבות של השליחות "בפינה רחוקה", ועוד מוסיף באריכות שאפשר לעשות חשבון שבמקום קרוב אפשר לפעול הרבה יותר ובמספרים גדולים וכו' וכו', אבל האמת היא שהחשבון הזה זה בלבול היצר, ובעצם זו הפרעה למילוי שליחותו שהקב"ה נתן לו, שהיא השלימות שלו, השליחות לפינה רחוקה. הפעולה עם היהודי הבודד. 

ואני קולט. אני פונה לר' אבי ואומר לו שהשנה זכינו במקום הכי טוב בבנקעט, מקום שהוא בבחינת "פינה רחוקה", כך שנרגיש קצת מעין הזדהות עם מה שמרגיש שליח בפינה הרחוקה באמת. 

•

ולאט לאט אני מפנים, שכדברי הרב וועג, הרבי לא מפסיק לחשוב עלי, ובעצם לכל אחד מאיתנו יש את ה"פינה הרחוקה" שלנו, של השליחות שלנו. יש לנו ימים כאלו, של פינה רחוקה. ועלינו לדעת שזו שליחותנו, ולא להתבלבל מהיצר. להמשיך בכל הכוח לפעול בפינה הרחוקה הקטנה שלנו. אל לנו ליפול ברוחנו כשאין לנו הצלחות מסחררות. והרי דווקא את השליחות של הפינות הרחוקות הרבי ייקר מכל. כל כך הרבה פעמים אנו משקיעים כוחות בדברים שלא ממש מניבים תוצאות עם מספרים מרשימים. הדברים חסרי הברק של היום יום שאנו עושים בשליחותנו, הדברים שאיננו יכולים להתפאר בהם, הם הם הפינות היקרות שלנו. 

אשא תפילה לבורא עולם, שזכות העזרה לשלוחים בפינות הרחוקות תעמוד לי בהתמודדות עם ה"פינות הרחוקות" שלי. 

לחיים. 

דובי רבינוביץ

ער"ח כסלו תש"פ