בן תשע הייתי כשאבא לקח אותי לראשונה לרבי.

כמו היום אני זוכר את ההפתעה. חזרתי מהחיידר ואבא אמר: "לא סיפרתי לך על התכנית כי חיכיתי לקבל אישור מהצבא".

אבא עוד עשה אז מילואים.

למחרת טסנו.

בן תשע הייתי. עומד דחוק על ספסל עם עוד עשרות חסידים בהתוועדות של יו"ד שבט, לכל אחד פיסת ספסל קטנה, והרבי מדבר באידיש, מידי פעם הפסקה לשירה ואמירת 'לחיים', ושוב המשך המשא התורני הארוך כדרכו של הרבי, כך במשך שעות.

אני הבנתי אידיש, אבל לזו של הרבי לא הייתי רגיל וכנראה שגם את התוכן לא הייתי כשיר להבין.

נדנדתי לאבא שאני רוצה הביתה, שחם לי וצפוף לי, וכואבות לי הרגליים ואני רעב וצמא, ואין לי כוח, אבל אבא ברוך ה' לא הקשיב לי ונשארתי במקומי מביט סביב וסובל בשקט.

לפתע אני שומע באופן ברור מישהו מתחיל את הניגון 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די'.

זה היה חד וברור והבנתי כל מילה. כמו היום אני זוכר איך קפצתי ושאלתי: 'אבא, מי זה שר'? ואבא אמר: זה הרבי, הרבי בעצמו שר, וזהו. שכחתי את הרגליים ואת הגב, ושחם ושצפוף, רק קפצתי בכל כוחי יחד עם כל 770 שהפך למסה שחורה קופצת בגלים, 'עד בלי די, עד בלי די, עד בלי די די, די די די..' ושוב חוזר חלילה בעוצמה אדירה למשך דקות ארוכות.

•

הקול הזה של הרבי לא עוזב אותי. מידי פעם הוא בא ועולה ונשמע בתוכי כאילו הרגע זה קרה, באותה בהירות וחדות, עם אותן התנועות והקנייטשים של הרבי, 'עד שיבלו, שפתותיכם מלומר די די די'.

אוי רבי!