מרגע שאני יוצא למסע עם ילדיי, בפרט כשאני לבדי, אני נעשה ממוקד בהם כמעט באופן טוטאלי. כלומר, הם בהחלט יהיו במרכז תשומת הלב שלי.

זה כולל דברים מאוד פשוטים ואולי מובנים מאליהם, כמו לשתף אותם בכל צעד שאני עושה, מהזמנת האובר הראשון, דרך לתת להם לחפש את הגייט ומציאת המקום במטוס, ועד שיתוף באופן כללי במייל או בהודעה שכתבתי הרגע (כל עוד זה לא חסוי ואישי, כמובן).

 ביום רביעי בצהרים יצאתי עם נתן בן ה-12 ומענדל בן ה-8 למסע לניו יורק, להשתתף בוועידה השנתית של שליחי חב״ד ברחבי העולם - מה שנקרא אצלינו ׳כינוס השלוחים׳.

בבוקר חמישי יצאנו מאוד מוקדם (הם קמו כבר ב-4 ותודה לג׳טלג) לאוהל - מקום מנוחתו כבוד של הרבי. שם למדנו, התפללנו וגם כתבנו מכתב ונכנסנו להתפלל אצל הרבי.

בין הדברים שדיברנו ולמדנו בבוקר, גם שיתפתי אותם בכך שאני,  אפעס, לא מצליח לכתוב את מכתבי השבועי. לפעמים זה בא בקלות ולפעמים פחות -  והיום לא זז.

זמן מה מאוחר יותר, תוך כדי לימוד, מענדל אומר: ׳אבא, תכתוב על זה, על מה שעכשיו למדנו׳.

אז הנה, שמעתי לעצתו והנני משתף אתכם במה שלמדנו מנקודת מבטו של מענדל:

למדנו את הפסוק מתהילים ‘נתת ליראיך נס להתנוסס׳ במשמעות של ניסיון. כלומר, שהבורא נותן ליראיו נסיונות והתמודדויות בחייהם, תוך שהוא יודע שיש להם היכולות להתמודד ׳מפני קושט סלע׳ - בזכות אברהם אבינו (קושט סלע מכוון אליו ולמעשיו, עיינו במאמר). בעצם העובדה שאברהם עמד בנסיונות הרבים והלא פשוטים שהבורא שלח לו, הוא פתח לנו צינור והעניק לכל יורשיו את הכוח לעמוד גם הם בניסיונות ובהתמודדויות שנפלו בחלקם.

 כששאלתי את מענדל אם הבין, הטעים הוא והסביר שזה כמו שהוא לא מאוד אוהב להתפלל, בטח לא תפילות ארוכות, אבל מעתה כשהוא יודע שאברהם אבינו הצליח ואף מעניק לו כוחות, הוא משוכנע שיהיה לו יותר קל.

הוא פסק ואני לא התווכחתי איתו, אבל לא כי הוא ילד בן 8. לא התווכחתי איתו, אלאה  כי גם אני משתמש בטכניקה הזאת כשניסיון בא לפתחי, וזה בהחלט עוזר.

 שבת שלום מניו יורק,