כך התקבלתי לתומכי תמימים | מזכרונות ר' נחום גורלניק ע"ה

בחדש מנחם-אב תרע”ד פרצה מלחמת העולם הראשונה. בעתונים היו הודעות שבשנות החרום לא יתקבלו תלמידים בישיבת תומכי-תמימים. עתונים לא קראתי, לא ידעתי כלום מההודעה הזאת ובאתי בתחלת שנת תרע”ה לליובביץ. אבל כדי להתקבל בישיבה היתה דרושה קבלת רשות מהמנהל.

בבוקר חורפי אחד דפקתי על דלת לשכת המנהל. וכשמעי מבפנים הקריאה: “אריין”! (הכנס!), נכנסתי. והנה על יד שולחן העבוהד יושב המנהל ולפניו פתוחה גמרא גדולה. המנהל-פועל של הישיבה היה אַז, כידוע, בנו של הרש”ב נ”ע, הריי”ץ נ”ע. מצאתי עצמי בחדר גדול המרוהט בפשטות, אבל נקי וחם. לפניי ישב כ”ק הריי”ץ נ”ע בצעירותו – הוא היה אַז בגיל 35 שנים – ופניו כפני מלאך אלקים. לראות פנים כאלה לא בכל יומא אתרחש תילתא. התרשמתי מהמראה אשר לפניי מאד.

המנהל נתן לי שלום והראה לי על הכסא כנגדו לשבת. שאל אותי מאין באתי, איפה ומה למדתי ועוד דברים כאלה. וכשעניתי על שאלתו בן כמה שנים אנכי, אמר: “אולי מצד אחד?” לא כל כך ברורה היתה לי השאלה, אבל כששואלים צריכים הלא לענות, ועניתי בתמימות בו במקום: “לא, משני הצדדים”! המנהל פרץ בצחוק חזק וממושך עד לדמעות בעיניו. קבלתי את הפתק הדרוש ונפטרתי ממנו לשלום.

פשר השאלה והתגובה על תשובתי נתבררו לי לאחר זמן. נחשתי נכון, זו היתה כעין בדיחה לנסות את כושר תגובתי. בשאלתו הביע המנהל את דעתו כאלו ברצונו להקטין את גילי בכפליים, ואני הייתי אַז נער צנום קצר-קומה ונראה בחיצוניותי יותר צעיר מגילי. תשובתי המיידית והפסקנות היתה כנראה במקומה, כ”ק הריי”ץ נ”ע לא גרס היסוסים ופקפוקים.

•

המנהל של ה”שיעור” – אצלנו היום קוראים לזה ישיבה קטנה – היה החסיד ר’ יחזקאל הימלשטיין ז”ל, שהיה גם למדן גדול. במשך שבוע ימים התפלפלנו שנינו ברגש ובהתרגשות גדולה בשיעור הגמרא שהכנתי לפי הוראתו כדי לבדוק אותי. אח”כ הציעו לי, אם רצוני בכך, להכנס ישר לזאַל.

במשך הימים האלו הספקתי להתידד עם חברי לכיתה בני גילי ר’ אברהם דרייזין יחי’, ר’ זלמן שמעון דבורקין ז”ל, ר’ יונה כהן ז”ל, ר’ יהודה עבער ז”ל הי”ד, ועוד. והם יעצו לי לא למהר להיכנס לזאל. כדאי לשמוע במשך החורף שיעור מפיו של הגאון ר’ שמואל בורויסובר ז”ל (גיסו של יבלח”א וטובים ר’ רפאל כהן נ”י), ואח”כ תעבור כל הכיתה לשצעדרין, ובחזרה משם נכנס כולנו לזאת. שמעתי בקולם ולא התחרטתי.

ה”שיעור” תחת הנהלתו והשגחתו של ר’ יחזקאל הימלשטיין ז”ל הי’ נמצא בחצר בבנין של לבנים מיוחד שהי’ נקרא מויער. היו שם ארבעה כתות לתלמידים מגיל עד עד לערך חמש-עשרה. שתים התחתונות של הדווינסקער ר’ יהושע ז”ל, ושתיים היותר עליונות – של ר’ שמואל בוריסובר. אחרי גמר ה”שיעור” היו נוסעים לשצעדרין – עיירה קטנה בריחוק כיממה נסיעה ברכבת מליובביץ. ואחר שנה או שנה וחצי היו חוזרים משם לליובביץ ונכנסים לזאל.

ובכן במשך החורף תרע”ה למדתי בכיתה העליונה בשיעור אצל ר’ שמואל בוריסוב. לצערנו היה זה החורף האחרון שנמצא הרש”ב נ”ע בליובאוויטש. החזית הגרמנית התקרבה במהירות למערב רוסיא והרש”ב עם כל בני ביתו עזבו בחורף תרע”ו את ליובביץ לעולם. כידוע גלתה כל המשפחה עם הרבי נ”ע קודם לסלאוויאנסק (מקום מרפא), ואח”כ לרוסטוב ע”נ דון, ושם מ”כ של הרש”ב נ”ע.

במשך החורף תרע”ה זכיתי לשמוע מפיו הק’ של הרש”ב נ”ע את המאמרים החורפיים תרע”ה של ההמשך תרע”ב, אם כי את תוכנם לא הבנתי, כי לא למדתי עדיין חסידות, לבד מתניא ומעט לקו”ת. אבל לראות ולשמוע את הרש”ב באמירת מאמרים, זו היתה חוויה נפלאה בפני עצמה ולא וויתרתי עליה אף פעם.

את מאמרו אמר בעש”ק קןדם קבלת שבת בזאל הגדול. לא רחוק מהכניסה לזאל לצד מזרח עמדו שלחן קטן ושני כסאות לא מרופדות משני צדדיו זה לעומת זה. לערך כרבע שעה עד התחלת המאמר היה נכנס הריי”ץ נ”ע וישב על הכסא ופניו לצפון, חיכו לבואו של הרבי ושרו ניגונים כנהוג, עם כניסת הרבי הושלך הס, ובנו עמד מכסאו ונשאר ניצב מול הרבי כל זמן משך המאמר.

כשהתיישב הרבי על כסאו ופניו לדרום, הוציא מכיסו ממחטה, עטף איתה את כף ידו, כמדומה לי, השמאלית, באופן מסוים, והתחיל את המאמר בקול נמוך וממשיך בקול רם, כל הזמן היה מסתכל בבנו ומדבר אליו. בזמנו היה המשך כל מאמר שלה רבעי שעה בדיוק.

•

במשך החורף תרע”ה היו כל האכסניות בעיירה מלאות עד אפס מקום אורחים רבים בעיקר מסוג מסוים במינו, אנשים רבים, לאו דוקא חסידים, באו בהמוניהם לשאול בעצת הרבי ולקבל ברכתו. המלחמה שהמשיכה להתלקח יותר ויותר הביאה איתה צרות רבת ורעות בענייני עסקים, גיוס לצבא וכהנה.

בין הבאים ראיתי פעם משפחה מאד עשירה, לפי החזות לא חסידים כלל, היום היו ודאי קוראים להם חילוניים, כי בקושי דברו אידיש. ובאו ביחוד מעיר הבירה פטרבורג הרחוקה לשאול בעצת הרבי, אשר שמעו הלך לפניו למרחקים, ולבקש ברכתו, כי הסתבכו בעסק ביש בנוגע לאספקה לצבא, ורחפה עליהם סכנה גדולה לרכושם ולנפשותיהם. מקרים כאלו היו אַז, מעשים בכל יום. לכנוס ליחידות לרבא הי’ כלל לא דבר פשוט, ורבים מהאורחים חיכו לתורם ימים ואף שבועות.

(מתוך תשורה לרגל הבר מצוה של הת’ מנחם נחום אופנר, נינו של הרב גורלניק. מוגש ע”י אביו של חתן הבר מצוה ר' יחיאל אופנר מכפר חב”ד)