"עזבי, בואי נבטל! בואי נעשה משהו קטן בבית חב"ד ונלך על בטוח".

ככה שמעתי את עצמי אומר לאשתי בערב של יום שלישי בשבוע שעבא.

זה הגיע אחרי שבועיים של עבודה סיזפית בארגון אירוע "השבת החברתית" ברמת גן - שכלל פרסום, שיווק, דף נחיתה, תיאומים, הזמנת 130 מנות קייטרינג, קניות, רשימות, לינקים, קידום ממומן, ועוד ועוד..

והנה מגיע שלישי בערב, יומיים ורבע לפני השבת,וההרשמה עומדת על 35 איש בלבד כולל מע"מ...

אין תרגיל יחצני שלא עשינו, ועדיין... 35 בצל.

היאוש מתחיל לחלחל, ועמו גם חשש קל מזדחל. עוד מעט מגיעה נקודת אל-חזור מבחינת הספקים והסיכומים והאפשרות לבטל... תתבטל.

בדמיון הקודח שלי ראיתי את עצמנו באולם גדול, עם מלצרים והשקעות גדולות, אך עם קהל קטן ומבוהל שלא מבין מה כל השפע הגדול והמעיק הזה סביבו.

למרות שאני מכיר בעל פה עשרות סיפורים על אמונה והשגחה פרטית, ועל זה שהאיכות ולא הכמות קובעת, ועוד סיפורים שנלקחו מקבוצות תמיכה של שלוחים מאוכזבים מאירועים "איכותיים" שכאלה - חשבתי לעצמי שלשנות סגנון אירוע מהפקת ענק לסעודת שבת אינטימית יכול להיות נחמד, נעים ואף רצוי.

התעייפתי מהמחשבה וסיכמתי ביני לבין עצמי שמחר לכל המאוחר אתעורר עם תובנות חדשות ובעזרת השם יהיה טוב.

הלא כל הרעיון הוא ברוב עם הדרת מלך! ובמיוחד שבת אחים גם יחד, מתוך אחדות ואהבת ישראל ועוד בשבת עולמית שבה מליוני יהודים ברחבי העולם חוגגים יחד ובגדול. ממש כמו בגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו...בית המקדש, קרבנות, אילים, פרים, ..כבשים...כבשים...הופ ספרתי עוד אחד...ועוד אחד.

נרדמתי.

•

התעוררתי מוקדם ולתדהמתי נרשמו עוד 30 איש בזמן שלא הפרעתי עם המחשבות המגושמות שלי.

בצהריים כבר היו רשומים 100 ובערב התקשרתי לקייטרינג להוסיך עוד 30 מנות כי אנחנו כבר 160(!)...

והבעיה כעת הפוכה - אין יותר מקום! לא יאומן כי יסופר! האולם מפוצץ מקיר לקיר באורחים, עמך ישראל, מחיילים בודדים, זוגות, סטודנטים, דתיים, מסורתיים ושאינם שומרים לעת עתה (כלפי חוץ)..מדהים...

מרביעי והלאה אשתי היקרה ואני, יחד עם עוד עזרה של מתנדבים הכנו את השבת הכי יפה שהיתה השנה.

•

התובנה שלי מכל זה היא שלקדוש ברוך הוא קצב משלו. ושצריך מדי פעם לשחרר אחיזה מהגה התוכניות שלנו ומההיגיון שלנו.