לאחר הסתלקותו של המגיד ממזריטש, בשנת 1772, קבוצה מחסידיו פנתה לרבי מנחם מענדל מויטבסק (לעיתים נקרא רמ"מ מהורודוק), וביקשה למנותו כאדמו"ר עליהם. הם הציגו בפניו מכתב שנחתם על ידי תלמידיו הגדולים של המגיד ממזריטש, ובו פנו לרב מנדל בתארים מכובדים שונים וקבעו שהם קיבלו אותו כרבם.
רבי מנדל לקח את המכתב, קרא אותו ושמר אותו זמן קצר, רק כדי להחזיר אותו למי שמסר אותו.

"אם לא קיבלת את המכתב", שאל החסיד, "מדוע לא החזרת אותו מייד?"
רבי מנדל, שיהפוך לאחד המנהיגים החסידיים הגדולים בדורו, ענה: "בהתחלה חשבתי לעצמי 'יש כאן חתימות של אנשים גדולים. כשאגיע לעולם הבא, אני אראה להם את המכתב, ועם כל כך הרבה עדים חשובים, הם יאמינו שאני ראוי [ללכת ישר לגן עדן]. מסיבה זו קיבלתי את המכתב.

"ואז חשבתי לעצמי, 'מה אם בעולם הבא ישאלו אותי מה אני חושב על המכתב הזה?' בידיעה שהתגובה שלי לא תהיה חיובית, הבנתי שאין לי שום שימוש במכתב והחזרתי אותו."