למה תופעת 'מניינים לצעירים' בחב"ד הפכה לסיפור הצלחה?
תופעה מבורכת פקדה את קהילות חב"ד בארץ ישראל ב-15 השנים האחרונות - ושמה ‘מניינים לצעירים’.
כמעט בכל מקום בו יש קהילה מבוססת וותיקה של חסידי חב"ד, צצו כפטריות אחר הגשם בתי כנסת לצעירים. האמת היא, שאין עוד להגדיר את זה כתופעה, אלא כצמיחה חיובית, פוריה ובריאה.
המניינים הפכו לבתי כנסת, שהלכו וצמחו לקהילות צעירות ודינמיות נפלאות.
כדרכו של עולם, בתחילת הדרך רבים מהוותיקים הביטו על התופעה בחשש ואף הביעו ספקות באשר לעתיד אותם מניינים. אחרי הכל, הם אמרו, חשוב שהדור הצעיר יתפלל עם הדור המבוגר, למען ייראו וילמדו איך וכיצד.
ובין השורות ניתן היה להבין שהחשש של החוששים נושא בחובו עוד דבר, שאותו רק אמרו בשקט: הצעירים, יוזמי המניינים, נחשבו מעט מודרניים מנקודת מבטם של הוותיקים. זה בא לידי ביטוי בלבושם, שאינו בהכרח שחור ולבן במשך השבוע, או בתחומי העניין של 'הצעירים', שלפחות בתחילת הדרך לא בדיוק היה הוויות אביי ורבא או אור חוזר ואור ישר (מושגים בחסידות). כל זה ועוד היו היסוד לחששות.
•
אני כבר גרתי בשוויץ כשהתופעה החלה. הבטתי עליה מהצד כ'עיתונאי'; גם שמעתי את הדיבורים בעד ונגד שעלו פה ושם בין חברים ועקבתי בשקט ולא דאגתי כלל. ידוע ידעתי שהתופעה מבורכת ועוד תיחשב כצמיחה הכי משמעותית של קהילות חב"ד בדור האחרון.
וכל כך למה?
כי מכיר אני את הנפשות הפועלות ויודע הייתי, שמה שהם מבקשים ומתפללים עבור ילדיהם, בניהם ובנותיהם הוא שהם יגדלו חסידים, יראי שמים ולמדנים. ומה שאדם מייחל ומבקש עבור ילדיו, זה מה שבאמת באמת אכפת לו - ויתירה מכך: זה מה שבאמת מגדיר אותו.
•
בחג השבועות תשכ"ב דיבר הרבי בהקשר לכך שבני ישראל קיבלו את התורה רק אחרי שאמרו 'בנינו ערבים בעדינו'. כשהם אמרו ׳נביאנו ערבים לנו׳ או ׳אבותינו ערבים לנו׳ - זה לא עבד. כי כשאדם אומר הנביא יהיה ערב לי או אבי יערוב לי, הוא בעצם מסיר מעצמו אחריות. זה לא מחייב אותך, אין לך השפעה ולא אחריות על אביך או על נביאך. והעיקר, זה לא מלמד דבר על מה מעניין אותך ומה אכפת לך, זה ודאי לא מגדיר אותך ואת מאווייך.
אבל כשאדם אומר 'בנינו ערבים בעדנו', זו כבר הבעת התחייבות ישירה. והעיקר, זה אומר שמה שמעניין אותך זה שילדיך ישמרו את התורה הלאה. זה גם מגדיר אותך, כי מה שאתה מייחל ומאחל באמת לילדיך, זה מה שבאמת ובתמים אכפת לך ונוגע לך.
בזאת הסביר שם הרבי את הגדרת עקידת יצחק כניסיון של אברהם.
הרי יצחק היה בן 37 בשעת העקידה. לו רצה, היה יכול בקלות לגבור על אביו שהיה בן 137 ולברוח. אם כן, היה זה ניסיון שיצחק עמד בו, ולמה הוא נחשב לניסיון הכי גדול של אברהם?
והביאור הוא, שלאדם קל יותר להזיק לעצמו מאשר להזיק לילדיו. לאברהם היה יותר קל להגיש את עצמו לעקידה מאשר את בנו, ובהגישו את בנו הראה את נאמנותו המוחלטת.
כך גם הורים לילדים, באמרם בנינו ערבים בעדנו, הרי שגם אם לעצמם הם קצת מוותרים, עבור הילדים הם מבקשים את הטוב ביותר.
הרי כולנו בסוף רוצים שהילדים יגשימו את החלומות שלנו...
שבת שלום
6
3
2
0
0
0
1
1
0
0
מאפשרים לכם לקבל
