כשאני יושב ומשחזר את חוויות ימי הנופש שעשינו יחד, הטיולים הייחודיים, ההרצאות ששמענו, עולה בי המחשבה הבאה, וברשותכם אחלוק אותה עמכם:

נסענו יחד לקבר רחל, ולאחר מכן לחברון ומערת המכפלה. אפשר לדבר הרבה על מקומות אלו, אבל אתמקד במחשבה שעלתה לי, מחשבה שמתחברת עם המקום שלנו כהורים לילדים עם אתגרים שונים, אתגרים הדורשים מאיתנו כוחות, קצת מעבר למה שהורים אחרים נדרשים.

"מערת המכפלה", ו"קבר רחל". כל אחד מהם מסמל משהו אחר, ומכל אחד מהם עלינו לקחת לעצמינו לקח ודוגמא לחיים.

הם כולם אבותינו ואמותינו. אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה - הם ההורים שלנו, והם הדוגמא שלנו לחיים, כהורים לילדים שלנו.

אבל יש הבדל ביניהם: מערת המכפלה היא ביטוי של "משפחה", זוגיות. טמונים שם זוגות: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. משפחה מאוחדת; הורים, בנים וכלות, נכדים. הרמוניה משפחתית.

ואילו קבר רחל, זה ביטוי של אמא שמקריבה את המשפחתיות הזו, את הזוגיות – למען הילד שלה. יום יבוא ובנה יוסף יימכר לישמעאלים, ובדרכו למצרים הוא יעצור אצלה וישתטח על קברה. בניה הגולים, יעברו דרכה כשהם מוכים ומושפלים, והיא תתפלל עליהם.

וכדברי המדרש: "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת. אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור דרך שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים", כדברי הפסוק: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה".

לפעמים נדרש מאיתנו להיות "מערת המכפלה", לשמר את הזוגיות, את מבנה המשפחה, את ההרמוניה של כולם יחד, להיות כמו האבות והאמהות, אבל לפעמים עלינו להיות כמו רחל אמנו, להיות "קבר רחל", לעזוב את כולם ולהתמסר אך ורק לאותו הילד שהחברה הרגילה לא מקבלת אותו, להיות עם הילדים שלא הולכים בתלם ובשל כך הקב"ה מגלה אותם - ואנחנו שם איתם, בשבילם. מקריבים את הזוגיות שלנו, את הרצון להיות יחד עם כולם, ומשקיעים את כל הכוחות בילד האחר, "יוסף לי ה' בן אחר".

• 

יעקב אבינו נמצא במערת המכפלה, ואשתו, רחל אמנו, נמצאת על אם הדרך, "בדרך אפרתה היא בית לחם", בקבר רחל.

יעקב אבינו מסמל את הביחד, את המשפחה, הוא נמצא לצד אשתו לאה, סמוך לאביו ואמו, יצחק ורבקה, סמוך לסבא וסבתא, אברהם ושרה. לעומתו, רחל אמנו, מסמלת את ההתמסרות לילדים שלה, אלו שחווים קשיים לא פשוטים.

יעקב נמצא במערת המכפלה, בפתחו של גן עדן, מקום בו כל התפלות עולות דרכו, בנקודת היעד. ואילו רחל, נמצאת "בדרך", הרבה לפני היעד, בקשיים של התהליך, של ההתמודדות העכשווית. יעקב רואה את העתיד, את התכלית, ואילו רחל חיה את ההווה, את הקושי כאן ועכשיו.

הבעל מתווה את הדרך, הוא רואה את המטרה, ובמידה מסויימת הוא כבר "נמצא" שם. ואילו האשה פוסעת ברגליה בדרך, צעד אחר צעד, עם כל המהמורות שבה. היא סוללת אותה. הוא - רואה את הטוב העתידי, היא - רואה את ההווה המאתגר. הוא "מערת המכפלה", היא "קבר רחל".

רגע לפני שרחל נטמנת בקרב רחל, היא יולדת את בנה הקטן.

שמו, לדורות, נקבע כ"בנימין", אבל זה לא השם שאמו רחל נתנה לו, זה השם שאביו יעקב נתן לו:

"ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין". היא קראה לו "בן אוני", ומבאר רש"י: "בן צערי", ואילו אביו קרא לו "בנימין", וכותב רש"י: "כמו לקץ הימין".

היא - רואה את הקושי, את האתגר, את הכאב והצער, "בן צערי", היא קוראת לו "בן אוני". היא חווה את "בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה", עוד הרבה לפני היעד, עדיין "בדרך". היא "קבר רחל".

הוא - רואה את היעד, עומד כבר בפתח גן עדן, הוא "מערת המכפלה", הוא רואה את העתיד, "לקץ הימין", והוא קורא לו "בנימין".

•

הם - האבות והאמהות שלנו. זה לא "או זה, או זה", אלא "גם זה וגם זה". גם רחל וגם יעקב, גם מערת המכפלה וגם קבר רחל. ארבעת "רגלי המרכבה", הם אברהם יצחק יעקב ורחל, עלינו להיות גם כאלו וגם כאלו. גם יעד וגם הווה. גם להיות משפחה וזוגיות, וגם להקריב הכל למען הילד.

אם נשתמש בלשונו של אדמו"ר הזקן בתניא (פרק יח) "כי האבות .. ועל כן זכו להמשיך .. לבניהם אחריהם עד עולם". כיון שאנחנו בנים שלהם, של כולם, גם של האבות וגם של רחל אמנו, יש לנו את הכח והיכולת לאחוז בשני התחומים - גם להיות משפחה מלוכדת, וגם להתמסר לאחד היחיד והמיוחד. גם להיות מערת המכפלה וגם להיות קבר רחל.

ואולי, בזכות העובדה שהיינו יחדיו בשני המקומות הללו, הודות לתפילות שלנו שם, קיבלנו מהאבות והאמהות משנה כח, לבצע את התפקידים הללו באופן הטוב ביותר.