חסיד בן 30 תרם כליה לחסיד בן 70: כעת הם מספרים ומשתפים
"האמת היא", פותח החסיד ר' אברהם סלומון את השיחה המשותפת, בערבו של יום שני השבוע, "שאת השם של ר' צבי הירש וולפא שמעתי רק לפני פחות מחודש, שבועיים לפני ההשתלה".
ואתה, אני פונה לר' צבי וולפא. מתי לך נודע שהכליה שלך עומדת לעבור לרשותו של הרב סלומון?
והוא משיב: "האמת היא שהייתי כבר שנה שלמה בתוך התהליך ולתומי סבור הייתי כי אני אמור לתת את הכליה לאלמוני שאני לא מכיר אותו והוא לא אותי. בסופו של דבר, בהשגחה פרטית, זכיתי שזה היה ליהודי ירא שמיים ושומר מצוות, חסיד ועושה חסד, בדמותו של ר' אברהם. יכולתי רק להודות לה' על כך שסובב את ההשגחה בצורה כזו. והיא נפלאת בעינינו".
•
היכרות קצרה בטרם נצלול לשיחה שבמהלכה, אני מודה, דמעות נקוו בזוויות עיניי.
ספק אם יש מי מקוראי 'כפר חב"ד' שלא נתקל במרוצת שבעת העשורים האחרונים בשמו של הרה"ח ר' אברהם סלומון. מאושיות הקהילה החב"דית הוותיקה בראשון לציון. אביהם וחמיהם של שלוחי הרבי בערים ומדינות שונות. יהודי שמלאו לו שבעים אבל רוחו הצעירה והאיתנה יכולה להיות מודל בוהק לאברכים בני תשחורת, אפילו לבחורים.
ר' צבי וולפא לא ידע שיש בינינו היכרות מוקדמת אבל אני עצמי זכרתי את שמו ואת מראהו מלפני עשרות שנים כשהיה ילד רך בשנים, שחום עור וגבה קומה, בעל עיניים יוקדות וזריזות מפתיעה. זה היה בימי עלומיי בשבת תחכמוני בישיבת 'תומכי תמימים' המעטירה בקריית גת. ואת הרב וולפא הצעיר, כיום מנהלו המוצלח והחינני של בית חב"ד ביישוב עומר, זיהיתי כהֶרְשִׁי, בנו הקט והשובב (אם כי לא הצעיר ביותר) של הרב שלום בער וולפא (ישלח השי"ת דברו וירפאהו מתוך אריכות ימים ושנים טובות), שעמד אז בראש שורה מפוארת של מוסדות החינוך בעיר בשליחות הרבי. כשפצה את פיו והחל לשוחח, לא היה אפשר להחמיץ את השי"ן השורקת שלו, מורשת אביו. אמור מעתה: הקול נשאר במשפחה.
מה הביא יהודי כמוך, שאלתי את ר' אברהם מסביר הפנים, למצב שבו אתה זקוק ללא פחות מהשתלת כליה.
"הרבה שנים אני יודע שאני בכיוון", סיפר הרב סלומון בגילוי לב, עת הפליג לאחור. "בשנה האחרונה המצב נהיה קשה ומסובך יותר. הגיעו הדברים לידי כך שהייתי בא הביתה, מחנה את הרכב ומבקש לעלות הביתה ואז מתלבט עם עצמי: מה כדאי לעשות כעת, לשבת ברכב ולנוח או להתאמץ ולעלות הביתה, חרף המאמץ הכרוך בכך והחולשה הגדולה שאופפת אותי".
כשהתחילו לדבר עימו ברצינות על דיאליזה, ביקש ר' אברהם לדעת במה זה כרוך וכך נחשף למלוא המשמעות הכרוכה בכך לרבות כל השלכותיה על אורחות חייו. "שאלתי איך הולכים למקווה במצב כזה ונאמר לי שכשעושים דיאליזה אין מקווה. נהיה לי שחור בעיניים", הוא מספר ואינך יכול שלא להתפעל ממנו. יהודי שכליותיו אינו פועלות כהלכה והוא בסכנה של ממש ומכל מקום אינו שלם עם האפשרות שייאלץ לוותר על טבילה במקווה טהרה כמנהג חסידים.
יודע מה, אמר לו הרופא, תתחיל את הדיאליזה לאחר החגים וכך תוכל ללכת למקווה בערב יום כיפור ובכל החגים.
זה היה השלב שבו הארגון 'מתנת חיים' בראשות הרב הבר נכנס לתמונה, הודות להשתדלותו הנמרצת של החסיד ר' בצלאל יקונט, איש כפר חב"ד שבעצמו תרם כליה לפני כשנה לחסיד נוסף מכפר חב"ד. ור' אברהם התוודע לראשונה לכך שבמקום להיחשף להתמודדות חדשה ומתישה בדמות דיאליזה שלוש פעמים בשבוע וכל הסבל הכרוך בכך, הוא יכול להיוולד מחדש, בסייעתא דשמיא, בכל הקשור לבריאות כלייתו.
•
ההכנות:
החלטתי לתרום ויהי מה
מה לאברך צעיר וכריזמטי, חסיד בן חסיד, שליח מצליח ביישוב שמאופיין באוכלוסייה משכילה, אינטליגנטית, צמאה לידע והשכלה, ולמעשה נועז כמו השתלת כליה? – ניסיתי לתהות בקול בפניו של הרב וולפא הצעיר. במילים פשוטות וישירות יותר שאלתי אותו: מה לך, בראשית שנות השלושים לחייך, עד מאה ועשרים, ולהרואיות שמובילה אותך לסדרה מקיפה של בדיקות והתאמה ובתומה שולחן הניתוחים והוצאת כליה מגופך לטובת יהודי שעד כה לא הכרת.
הבוטות שבשאלתי לא הוציאה את צבי וולפא משלוותו. לפי תומו סיפר כי שמע על עצם המושג של תרומת כליה, "כמו שכל אחד שומע וקורא, בעלונים שנפוצים מדי פעם בבתי הכנסת וכיוצא בזה. ההיכרות המשמעותית יותר שלי עם המושג הייתה כשידיד של בית חב"ד חיפש תורם כליה בעבור גיסו, אח של אשתו. הוא פנה אליי כי חשב שיהיה קל יותר לפנות בעניין זה לציבור המתיישבים בדרום הר חברון שהיישוב מיתר קרוב אליהם ואנו פועלים בקרבם.
"כששוחח עימי, נפתח לפניי במלואו לראשונה העולם של חולי הדיאליזה", אומר צבי וולפא ומספר כי למעשה באותו פרק זמן, דוד רעייתו, ר' בצלאל יקונט הנזכר מכפר חב"ד, תרם בעצמו את כלייתו "וכך נחשף לפניי כל הנושא על היבטיו".
מתברר שאיש שיחנו הוא איש רציני ויסודי, לכשמתצי לומר, בעגה חסידית, 'פנימי' והפוך לגמרי מ'חיצון'. כשהוא לומד סוגיה הוא נכנס אליה כל כולו. "החלטתי שאני רוצה לעשות את זה", אומר צבי ואינך יכול שלא להתפעל משלוות הנפש הקורנת ממנו ומהרצינות הנמסכת בקולו. "שלחתי בקשה במייל ל'מתנת חיים' והבעתי נכונות להיכנס לתהליך".
בד בבד החלו להיפתח עוד מעגלים שבסופו של דבר, באצבע אלוקים, כמו הוּבְלוּ השניים זה לזרועותיו של זה. "תוך שאני ממלא טפסים מטעם 'מתנת חיים' ונכנס לתהליך, הופיעה מודעה בעלון 'קרוב אליך' מטעם אישה שמחפשת תורם כליה לבעלה. מתברר שאותו יהודי עבר בחייו פעמיים תרומת כליה, כל אחת החזיקה מעמד כעשרים שנה. זה שוב העניק לי דחיפה ומוטיבציה.
"את הבדיקות התחלתי באלול תשע"ח אבל מהר מאוד התברר שאין התאמה ביני ובין הנתרם הפוטנציאלי. ככל הנראה, מאחר שעבר פעמיים השתלה, הגוף שלו יצר התנגדות חזקה יותר והבדיקות הצביעו על כך שלא תהיה התאמה בין כלייתי לגופו. בשלב מסוים, אני מודה, קצת הציקה לי העובדה שאין לדעת לאן תלך הכליה שלי".
חיבוטי הנפש שהתעוררו הובילו אותו לאחד מרבני חב"ד, שכמעשה רש"י הקדוש שלא בוש היה לכתוב לעיני קורא הדורות, "איני יודע" – הודה ולא בוש להשיב כי אין לו הכלים המלאים להכריע בשאלתו. בתגובה הצביע הרב וולפא הצעיר לפני הרב על מאמר מקיף שראה ב'תחומין' מאת הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת גן, בסוגיה זו.
אדרבה, יעץ הרב, הידוע כמי שאמון היטב גם על החלק החמישי של שולחן ערוך, כמאמר המליצה הנודעת. פְּנֵה אל הרב אריאל ושטח לפניו את לבטיך. הרב אריאל השיב לו באריכות ותוך הפניה למראי מקומות מדויקים כי אין כל בעיה או מגבלה הלכתית במעשה חסד כזה אף אם בסופו של דבר תושתל הכליה בגופו של אינו יהודי.
שער הכתבה שמכה גלים בחב"ד
בשלב מסוים שיתף צבי וולפא את דוד רעייתו, בצלאל יקונט, בנכונותו המתקדמת לתרום כליה. כשמוע הלה את הבשורה עט עליה כמוצא שלל רב. הוא ידע היטב את מצבו של ר' אברהם סלומון, שאר בשרו, וביקש לשדך בין השניים.
"בהתחלה הוא אמר לי שמדובר ביהודי בן שבעים ושאל אם זה מפריע לי. השבתי כמובן בשלילה ואז הוא אמר לי מי האיש. אני מודה שלא זכיתי להכיר אותו עד כה. לאחר שבוצעו כל הבדיקות, נודע כי יש התאמה, וההתרגשות הייתה גדולה. ואז נקבעה לנו פגישה בבית הרפואה, במוצאי שבת פרשת בראשית, וביום שלישי שלאחר מכן היה אמור להיערך הניתוח המקביל, כמעט באותה שעה, לו ולי".
•
המפגש:
כמו מעשה קרבן בימינו
"כששמעתי שאני עומד לפגוש את ר' צבי", מספר ר' אברהם סלומון ואינך יכול שלא להיסחף בהתרגשות שלו, "שמחתי מאוד". אבל הוא עצמו מרגיש שהמילים הללו אינן מבטאות את הרגשות העזים שהציפו את כל כולו. "האמת היא שרקדתי משמחה".
עד כדי כך? למה בעצם?
"אתה פוגש בן אדם שקשה להגדיר את המעשה שהוא עומד לעשות בגופו במעשה אנוֹש. לפי דעתי, לא תהיה זו גוזמה לקבוע שזה כמו מעשה קרבן בימינו, כשאין לנו בית מקדש ואי אפשר להקריב קרבן".
הרב סלומון, עדיין נסער, מבקש ככל יכולתו להבהיר את הדברים ואת העוצמה הכבירה הכרוכה במעשה שעשה האברך היקר שעד כה לא הכיר אותו ועתה, לפני שבוע ימים, הציל את חייו ובעיני בשר תרם בגופו תרומה מכרעת ומהותית לאריכותם ולבריאותם, בסייעתא דשמיא.
"שווה בנפשך שאדמו"ר הזקן משווה באיגרת הקודש שלו את מעשה הצדקה למי שמקריב מחלבו ודמו. אבל גם רבנו הזקן לא מדבר על מי שלא עושה מעשה דומה להקרבת חלבו ודמו אלא מקריב בפועל את חלבו ואת דמו לטובת זולתו. הלא דבר הוא".
ומה היה באותו מפגש ראשון, ביקשתי לדעת.
ר' צבי סיפר שליבו הלם בחוזקה. "התרגשתי ואפילו קצת חששתי. לא ידעתי איך הוא יגיב כשיראה אותי. לא ידעתי איך אני אגיב כשאראה אותו. ראיתי קצת תמונות לפני כן", הוא אומר בחיוך שמבוכה והתרגשות משמשות בו בערבוביה.
ואיך הגבת, אני מעביר את השרביט לר' אברהם, והלה משיב בכנות סלומונית ששום רוח שבעולם אינה יכולה לה: "את האמת? אחרי שישבתי ושוחחתי עימו, לא ידעתי ממה להתפעל יותר: מהאישיות המיוחדת והכובשת שלו או מהמעשה האצילי והמפעים שהוא עומד לעשות בעיניים פקוחות ובכוונת מכוון".
לא נוח לו לצבי עם השבחים הפומביים שלו. לא רק משום שהוא סבור כמו כל אדם שאמון על דברי חז"ל כי אין אומרים אלא מקצת שבחו של אדם בפניו. יש לו גם טעמא למילתא. "תראה", הוא פונה ברוך לאברהם, שיכול היה להיות אביו. "הרי הסכמנו להיחשף ולדבר עם 'כפר חב"ד' רק על מנת שהקוראים יראו ויפנימו שלא בשמיים היא וכל אחד מסוגל לתרום כליה ולהציל נפש מישראל פשוטו כמשמעו. אם אתה עושה אותי לאצילי, מיוחד ובלתי שגרתי כזה, אתה פוגע במטרה הזאת". ושניהם פורצים בצחוק משחרר.
כמו כדי להיחלץ מהמבוכה שנוצרה, מבקש אברהם מצבי: ספר לבנימין את הסיפור שסיפרת לי בבית הרפואה, לאחר שעברנו את הניתוח.
• הראיון המלא מתפרסם השבוע במגזין 'כפר חב"ד'
9
0
מאפשרים לכם לקבל
