זה קרה לפני כמאה שנה. העיר רמת-גן אך החלה להיבנות. אחד הקבלנים שעסק בהקמת בתי מגורים בעיר החדשה היה יוסף, יהודי שומר תורה ומצוות, תושב יפו. משימת בנייה גדולה קיבל עליו – להקים עשרים בתים חדשים, מן המסד ועד הטפחות.

בימים ההם היה המלט מצרך יקר. מפעלי מלט טרם הוקמו בארץ, וכל המלט ששימש לבנייה הובא באוניות מחוץ לארץ. בלי מלט – אין עבודה, וכל הפועלים יושבים באפס מעשה.

יוסף העריך את כמות המלט שיזדקק לה לצורך הבנייה והזמין אותה מחוץ לארץ. הסכום שנדרש לשלם תמורת המלט היה גדול, אך זו הייתה השקעה שעתידה לשאת רווחים עם מכירת הבתים.

עבר זמן והמלט של יוסף הגיע לנמל, בעשרות חביות גדולות. ביום שישי אחד, בתחילת האביב, שחרר יוסף את המטען היקר, העמיס אותו על עגלות והוביל את חביות המלט לאזור הבנייה ברמת-גן.

מזג האוויר היה אביבי ונאה. לא נראתה שום בעיה להשאיר את חביות המלט הפתוחות באתר הבנייה. פועליו של יוסף פרקו את החביות מעל העגלות וסידרו אותן בשטח. יוסף סקר את המחזה וליבו התרונן. המטען היקר הגיע בשלום, וביום ראשון אפשר להתחיל בעבודת הבנייה.

בחצות היום עזבו יוסף ופועליו את אתר הבנייה וחזרו ליפו, עיר מגוריהם. יוסף החל להתכונן לקראת השבת המתקרבת, ולא שם לב לשינוי שחל במזג האוויר.

דפיקות בהולות על דלת ביתו הפרו את שלוות ההכנות לשבת. בפתח גילה יוסף כמה מפועליו. "יוסף!", קראו בדאגה, "נראה שעומד לרדת גשם. השארנו בשטח את חביות המלט גלויות, והגשם יהרוס הכול. חייבים לקחת לוחות עץ ולצאת אל אתר הבנייה ולכסות את החביות!".

יוסף הביט חליפות בשמיים המתקדרים ובשעונו. חישוב מהיר הוביל למסקנה כי הזמן עד כניסת השבת אינו מאפשר לפועלים לנסוע ולחזור. "לא", השיב, "השבת מתקרבת ולא נספיק לעשות זאת!".

"מה הבעיה? אנחנו מוכנים לעשות זאת!", קראו הפועלים. הם הכירו היטב את אורח חייו של מעסיקם, אך הם עצמם לא היו שומרי שבת.

"אני מזהיר אתכם", התרה בהם יוסף. "איש מכם לא יעז לצאת עכשיו לשטח!".

"אבל, יוסף...", ניסו הפועלים למחות. "בלי אבל!", נשמע קולו ההחלטי של יוסף. "לא אגרום ליהודי לחלל את השבת למעני, בעד כל הון שבעולם".

הוא פטר את הפועלים לשלום, ושב להכנות האחרונות לקראת שבת המלכה.

השבת נכנסה, הערב ירד, וארובות השמיים נפתחו. גשם עז ניתך ארצה. לא היה שום ספק; ברגעים האלה יורדת לטמיון הסחורה היקרה שבחביות הפעורות.

בני הבית נשאו מבט דואג אל אביהם. הם ידעו כי כל רכושם מושקע בחביות המלט. ואולם יוסף נראה כמי ששרוי בעולם אחר. הוא ניהל את שולחן השבת בשלווה, נתן קולו בזמר, התענג על דברי תורה ופניו האירו בחדוות קודש.

בתום סעודת השבת נפנה לארון הספרים, הוציא ממנו חומש והחל הוגה בפרשת השבוע עם המפרשים מתוך התלהבות גדולה. לאחר מכן פצח באמירת תהילים נלבבת. מסביב ייהום הסער, אבל יוסף כאילו שרוי בתוך 'תיבת נח' משלו.


•

כל השבת היה יוסף שרוי בהתעלות רוחנית, שרוממה אותו מעל הקרקע. אך יצאה השבת הבדיל על היין ובבת אחת צנח אל שגרת החולין. עכשיו נתן את דעתו למשמעות הנזק שנגרם לו. ליבו החל להלום בפראות. הוא מיהר לעלות על עגלתו, והדהיר את סוסו לעבר אתר הבנייה.

הרחובות היו רחוצים אחרי הגשם הגדול. כעת שבו השמיים להיות אביביים ונקיים מכל פיסת ענן. יוסף הרהר בעגמומיות: מכל ימות השבוע רק בשבת ירד הגשם, וגרם את הנזק הגדול!

הוא כיוון את עגלתו לעבר מקום הריכוז של חביות המלט. בלב כבד ניגש לבחון את היקף הנזק.

עיניו יצאו מחוריהן מרוב תדהמה: כל החביות היו מכוסות ומוגנות כהוגן, אלה בחתיכות פח ואלה בלוחות עץ.

יוסף התקשה להאמין למראה עיניו. הוא הניח את העששית על אחת החביות, ותחב את ידו אל תוך החבית שלידה. ידו חשה במגעה היבש של אבקת המלט.

שמחתו על הצלת רכושו התערבה בעצב. נראה שפועליו לא צייתו להוראתו, הלכו לכסות את החביות וחיללו את השבת!

לילה של נדודי שינה ומחשבות מתרוצצות עבר עליו. למחרת ביקש לברר עם פועליו את פשר הדבר. לתדהמתו הצהירו הפועלים כי לא העלו על דעתם להפר את הוראתו. "לא היינו כאן ולא כיסינו את החביות!", קראו בהתרגשות.

עד מהרה התברר פשר הדבר. חברת 'סולל בונה', שבנתה באתר בנייה סמוך, שיגרה בליל שבת אנשים מטעמה לכסות את חביות המלט שלה. בחשכת הלילה סברו הללו כי חביות המלט של יוסף הן החביות של 'סולל בונה' ודאגו לכסותן כראוי...

יוסף נשא את עיניו השמיימה לאות תודה לבורא עולם, לא על הצלת רכושו בלבד, אלא בעיקר על הכוח לעמוד בניסיון הקשה של שמירת השבת.

(על-פי 'ונכתב בספר', מאת הרב יעקב-מאיר שכטר, ששמע את הסיפור מפי בנו של בעל המעשה)